דרך ארץ.

1. התעודדו, קוראי: המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע!

(1א. טוב, נו, אולי לא הרבה יותר גרוע.)

2. רגע, שיר:

(1ב. אחרי שתתעודדו, דרך אגב, סביר להניח שהמצב באמת ייעשה יותר גרוע: הקולות שבמעטפות הכפולות טרם נספרו, ומפלגות הימין צפויות לגרוף את רובם המכריע.)

3. אחר־צהריים אחד קם האיש הירוק מהכסא הירוק (נגיד) שלו, לבש תחתונים ירוקים ומעיל פחות או יותר ירוק, כי חולצה ירוקה ומכנסיים ירוקים אין לו, הרכיב משקפיים עם סרט ירוק והכתיף מגבת ירוקה, ויצא החוצה. האיש הירוק לקח את שתי הרגליים הירוקות שלו והלך בדרך הירוקה. מצד אחד של הכביש ראה האיש פיסות דשא ירוקות, ומצד שני המון פחים ירוקים. זה היה יום יפה, לטעמם של כמה מאתנו, והאיש הירוק שמח, ושר שירים ירוקים, ונשם אוויר ירוק, כי אמנם הוא מצביע "מרצ", אבל בכל זאת הוא לא תל־אביבי.
ואז ראה האיש הירוק שליד הקלפי עומד איש כחול. האיש הירוק עצר את הרגליים ושאל את האיש הכחול:
"היי! איש כחול! מה אתה עושה פה?"
"אני?", אמר האיש הכחול, "אני כאן הרוב. השאלה היא, מה אתה עושה פה".

4. כל מיני אנשים טובים פרסמו לאחרונה כמה דברי הרגעה בעניין ליברמן. אמרו שהוא נמר של נייר, שאול אמסטרדמסקי כתב שהוא "לא מאמין שמישהו מהמפלגה הזו, לרבות ליברמן עצמו, יקדם ברצינות צעדים ברוח הסיסמא 'בלי נאמנות אין אזרחות'", תומר פרסיקו הבטיח שהוא לא יותר מבדיחה גרועה, ושהוא מפחיד אותו פחות מאורי אריאל או ברוך מרזל. וגם אני, כמוהם, לא מאד מפחד מליברמן. כלומר, הוא בריון מאיים ומרתיע ואין שום צל של ספק שהוא גומר אותי במכות, אבל לא מפני ליברמן אני ירא. מה שמפחיד אותי – חוץ מאורי אריאל וברוך מרזל – הוא יותר מארבעה ותשעים ושלוש־מאות אלף איש שהצביעו עבורו. ואפילו לא זה, אלא מאה אלף המצביעים, בעיגול כלפי מטה, שהצטרפו אליו בעקבות קמפיין הנאמנות-אזרחות.

(4א. אני לא מפחד; אם לצטט את הוגה הדעות בנג'מין פרנקלין פירס, אני יותר מדי מבועת מכדי לפחד.)

5. תמיד הכי חשוך / כשגם מאד מאד קר. (שלום חנוך ברגע של אופטימיות זהירה. ויש עוד: )

6. והשוטים אוהבים את הכוח / מאמינים ועוזרים לו לצמוח / מי יציל אתכם כשתבינו פתאום / מאוחר, הוא לא עוצר באדום.

7. חלק הארי של הרשימה של פרסיקו אשר קושרה לעיל עוסק במה שהוא מגדיר "המאבק המעניין של הבחירות", דרבי הציונות הדתית בין "הבית היהודי" לבין "האיחוד הלאומי". כדאי לקרוא את כל הטקסט – ככלל כדאי לעקוב אחרי הבלוג שלו, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת – ומי שלא רוצה, יקרא לפחות את הפסקא הבאה, לקבל קצת רקע:

הדיסוננס בין שני הזרמים האורתודוקסים הללו נוגע בבסיסו למעמדה של הרציונליות וערכי המודרנה מול האמונה והחוק ההלכתי: האם עלינו לבטל דעתנו ללא סייג מלפני המסורת (ולכן להאמין שמשיח בפתח, שיהודים טובים יותר מגויים, שרבנים צריכים לקבוע מדיניות בטחונית, שרחל אמנו מתגלה לפני חיילי צה"ל בעזה), או שהקב"ה דווקא היה רוצה שנפעיל את השכל ונישאר עם שתי רגליים על האדמה (ולכן נחליט החלטות לא על פי ציטוטי פסוקים וגימטראות אלא על פי שיקולים רציונליים ובדיקת העובדות, ולמרות שלא נרפה מהמסורת נדגיש בה את החלקים המתאימים למוסר האנושי המקובל בזמננו). גישת המזרחי, שפעם שלטה בכיפה בקרב הציבור הזה, הולכת ומאבדת את הבכורה, הציונות הדתית הופכת לדתיות ציונית, וכל זאת מסיבות רבות ומגוונות שאין כאן מקום להאריך בהן.

את כל זה אני מציין ומצטט רק כדי שאוכל להזכיר ש"ישראל ביתנו", טורדת מנוחה ככל שתהיה, היא רק חלק מהסיפור. בדרבי הציונות הדתית, כידוע לכם, ניצח הצד של הרב קוק בתוצאה 4:3, תוצאה שהפירוש המיידי שלה הוא עוד כהניסט בכנסת, והפירוש ארוך־הטווח שלה עלול להיות הרסני מזה. אני יותר מדי מבועת מכדי לפחד.

8. אבל מספיק על הימין, בואו נדבר -

9. – רגע, עוד שיר –

10. – בואו נדבר קצת על חולדות. אני מניח, שלא לומר מקווה, שרובכם לא ניסיתם מעולם להכניס חולדה לתוך תיבת התניה אופרנטית – סקינר־בוקס בלשון הגויים – ולהשמיע לה זמזום אחיד, יציב וטורדני. מי שבכל זאת ניסה יודע מה קורה: אם הזמזום מחובר לאיזו ידית, כך שלחיצה על הידית תפסיק אותו לפרק־זמן כלשהו, החולדה תגלה זאת די מהר ותלמד ללחוץ על הידית בכל פעם שבה הוא נשמע. אם הזמזום לא מחובר לשום דבר, ומתחיל ועוצר באופן אקראי – או לא עוצר בכלל – החולדה צפויה לגלות גם את זה, לפתח חוסר אונים נרכש, להראות תסמינים של דכאון קליני שלא ייעלמו גם אם תנתן לה, פתאום, אפשרות לעצור את הזמזום, ולרבוץ חסרת־מעש בפינת התיבה, עד שתמות ברעב או עד שמישהו יטרח לבלבל אותה, מה שיבוא קודם.

11. (זהירות, קיטור.) יש שניים-שלושה אנשים שבאמת לא רצו שזהבה גלאון, מוסי רז, אבשלום וילן, טליה ששון (נו) וצביה גרינפילד יישבו בכנסת. אני יכול להשלים עם זה, לא באושר, אבל יכול. מה שבאמת מתסכל אותי הוא המיליונים – בהערכה גסה, עד כדי קבוע – שהיו שמחים לראות אותם במליאה, אבל העדיפו להצביע לחבורת הריקין של "קדימה", מתוך תקווה משונה "להביס את ביבי" או "לעצור את ליברמן", כאילו משנה אם ל"קדימה" שני מושבי־כנסת יותר מאשר ל"ליכוד" או להיפך, כאילו – כפי שמשתמע, ייאמר, מהקמפיין הנוראי של "מרצ" – "להביס את ביבי" הוא ערך בפני עצמו.

מדובר במשאלה ילדותית, כמובן, אבל לכל המצביעים האלה אני מאחל שמחצית מחברי הכנסת של "קדימה" יחברו ל"ליכוד", ויאפשרו לנתניהו להקים קואליציית ימין רחבה. כבונוס, יהיה זה גם קץ ראוי למפלגת הבררה והאטדים הזאת, שראשיתה באובדן קולות ואחריתה באובדן קולות.

12. בכנות, אני מתלבט, האם אני מיואש אם לאו. יש טיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן. כל עוד אני מתלבט יש בכך, כמובן, כדי לרמוז שעדיין לא הגעתי לחוסר אונים פוליטי נרכש, לא לגמרי. ואני סבור שרוב השמאל – מה שנשאר ממנו – גם הוא עדיין נושם בכוחות עצמו, גם אם פה ושם מתגנב לו איזה חרחור. המצב באמת יכול להיות הרבה יותר גרוע. נחמה פורתא? לא אכחיש זאת. אם יש לכם נחמה מרובה מזו, אשמח לשמוע.

ובכן.

מבין הגורמים המשפיעים על שכחה – אולי הבחנתם – נמוך משמעותית כוחו של הזמן מכוחו של מידע חדש. אם, למשל, ישננו ראובן ושמעון רשימת מכולת זהה בשעה חמש בערב, וראובן יקרא עוד כמה רשימות בשעה חמש ועשרה, שעה ששמעון מתנזר מכל טקסט מן הסוג הזה, סביר להניח שהישגיו של שמעון בשחזור הרשימה המקורית בשעה חמש וחצי יהיו טובים יותר מאלה של ראובן בחמש ועשרים. עשר הדקות הנוספות שחלפו אולי החלישו את זכרונו של שמעון, אבל הרבה פחות משפגעו הרשימות החדשות בזכרונו של ראובן. מן הטעם הזה, בעיקר, אני מניח שכולכם זוכרים – הגם שלמעלה מחודשיים כבר עברו מאז נכתבה כאן הרשימה בעניין דורון שולדנפרי – שלעתים מזדמן לי לראות את שלטי החוצות בעיר מודיעין.

רוב השלטים, אולי תופתעו לשמוע, אינם מסקרנים במיוחד. אמנם כולם מעוצבים על־ידי בעלי מקצוע מן השורה הראשונה, פרסומאים, אנשי שיווק ושאר מפסלי דעת קהל, וחרף זאת מעטים בלבד מצליחים לצרוב את התודעה ולהכות בה שורש; וכשכבר עולה הדבר בידיהם, לרוב מקור ההצלחה בסיבות הלא־נכונות. מרבית המודעות הממליצות לנגוס בהמבורגר תעשייתי זה או להסתפר אצל גלב אחר משתכחות ממני כהרף עין, או, למצער, ברגע שתופס מסר אחר את מקומן; והנה, דווקא שלט אחד, פרסומת למפלגת "קדימה" ולעומדת בראשה, ממאן לפנות את מקומו בראשי לטובת מידע שימושי הימנו. בקלות רבה אני יכול להעלות את הכרזה בעיני רוחי: מימין סמליל קטן, לצדו תמונה גדולה, ומשמאל – סיסמא.

מעוצבים על־ידי בעלי מקצוע מן השורה הראשונה (אילוסטרציה)

על הסמליל הקטן אין הרבה מה לומר. הוא מורכב משם המפלגה בפונט שנוטה שמאלה, כלומר סמולה, ומעליו פס בצבע אדום, גוון פופולרי מאד בשני המובנים של המילה. על התמונה הגדולה, לעומת זאת, כדאי להרחיב. מדובר, כך נמסר לי, בקלסתרה של יושבת־ראש המפלגה, ציפי לבני; בעצמי חשדתי בכך, אך לא הצלחתי לקבוע בבטחון אם אמנם המתוארת בתמונה היא שרת החוץ, או שמא פנתה "קדימה" לבר רפאלי כדי שתוביל את מסע התעמולה מטעמה. האפשרות השניה נפסלה, לבסוף, אולם לא מתוך הדיוקן בעצמו, אלא בעיקר משום חוסר ההגיון שבהעסקת רפאלי – משתמטת ארורה ונתעבת, כידוע, הראויה לרוש עקוד, לכיתת יורים ולעמוד התליה גם יחד – על־ידי מפלגה שהמעשה המרוחק ביותר מהקונצנזוס שלו היא מסוגלת הוא הענקת ראיון ל"מעריב" במקום ל"ידיעות אחרונות". ללא הידע החיצוני הזה לא היתה לי שום דרך להכריע בין שתי האפשרויות; הדמות שנשקפה אלי מן השלט לא דמתה לאף אחת משתי המועמדות יותר מלאחרת. למעשה, היא לא לגמרי דמתה ליצור אנושי; הפרצוף המתואר היה דו־ממדי, חסר הבעה ומשולל טבעיות במידה שאפשר למצוא, בדרך כלל, רק בפרסומות־דפוס שנערכו על־ידי גרפיקאי נלהב מדי, אשר אך לאחרונה למד את רזי השימוש בתוכנת "פוטושופ", ולא יבוא על סיפוקו עד שישתמש באחרון כלי העריכה שלה. אף לא קמט סורר אחד הסתנן לתמונה, הקלה שבאסימטריות יושרה בהינף עכבר, הזניח שבפגמים תוקן; ובסך הכל גולחו, באותה הזדמנות, כעשוריים וחצי מגילה של לבני. יותר מכל הזכירה התוצאה הסופית בובת חרסינה.

הסיסמא שהדביקו רעיונאי "קדימה" לאותו איור, שנאמנותו למציאות דומה לזו של סרט ממוצע מאולפני וולט דיסני, היתה, כמובן, "האומץ להגיד את האמת".

ראוי לרוש עקוד, לכיתת יורים ולעמוד התליה גם יחד (אילוסטרציה)

- תגיד. דייג – אוהב דגים?
– מה אוהב?
- דגים.
- דייג?
- אוהב?
- דגים?
- דייג.
- אוהב, בטח אוהב.
- אם אוהב אותם, למה הוא מוציא אותם מהמים, אין להם מים לנשום, נחנקים ומתים? אם אוהב אותם, למה הורג אותם? זה יחס זה?

אך מעטים יחלקו על הקביעה שבארגון PETA – "אנשים למען טיפול אתי בבעלי חיים", או, להלן, "פיתה" – אוהבים דגים. רמז ברור לכך אפשר למצוא בקמפיין האנטי־דיג החדש שלהם, שעליו למדתי לאחרונה דרך הבלוג של אבנר קשתן. אנשיו הטובים של הארגון ישבו, כמסתבר, וחשבו, כיצד ניתן לצמצם את שיעורי הדיג בעולם; והמסקנה שאליה הגיעו בעקבות סיעור־המוחין־דקטנות היא – ואני רציני וביוגרפי – שיש לשכנע את הציבור שדגים הם חמודים. הנתיב המבטיח ביותר למימוש מטרה זו, לטעמם, הוא שינוי שמם של הדגים – מה שנוהגין לכנות "מיתוג מחדש" – ל"חתלתולי ים".

אפשר להבין את ההגיון שהנחה את אנשי "פיתה". בבוא האדם הממוצע להחליט אילו הן החיות הראויות למאכל, בעיניו, ואילו אינן כאלה, אחת השאלות הראשונות שיציג – קצת אחרי "האם היא דומה לג'וק", וקצת לפני "האם אכילת החיה הזאת עלולה לגרום למוות בייסורים" – היא "האם החיה חמודה"; ואם התשובה היא חיובית, הסיכויים שיאכל את בשר החיה צפויים לצנוח כמניותיה של חברת פיננסים. ההארה, אפוא – ההבנה הפתאומית, כמה חביבים הם הדגים, כמה מתחשק לכולנו רק ללטף את ראשיהם בעודם, ובכן, לא מגרגרים, אבל ודאי היו מגרגרים אילו יכלו – ההארה הזאת תוביל בהכרח לנפילה דרמטית בצריכת הדגה למאכל בעולם כולו. ואמנם, אנשי "פיתה" לא חסכו מאמצים: אתר הקמפיין גדוש באיורים שבין דגי־ים לבין בראץ־יבשה, מאפשר לגולשים לבנות חתלתול־ים משלהם, ואף מציע כמה סיפורי ערש מקסימים, שככל הנראה חוברו על־ידי עובדי הסניף הגרמני של הארגון; הכל כדי לשפר את תדמיתם של הדגים, כדי להוכיח למבקר הסקפטי את הבעייתיות שבדעותיו הקדומות אודותיהם, כדי להבהיר שרק אדם מרושע וקר־לבב יעז לצוד אחד מהם.

יש, כמובן, בעיה מובנית בתכנית הזאת: דגים אינם חמודים. למעשה, יש יסוד לטענה שמדובר ביצורים הפחות־חמודים שבקבוצת החולייתנים כולה. יש שיטענו – גם המפחידים שבה. אבל, כפי שאומר הרובוט האדום, זה לא משנה; חתלתולי־ים הם חמודים – לשם כך, הרי, נוצרו – והמיתוג הוא המציאות. איך תוכלו לאכול דג? ראו כמה מתוק הוא חתלתול־הים.

חתולול־ים (אילוסטרציה)

הרי לכם יוזמה מבורכת: כמה אנשים טובים, ככל הנראה נבונים מאנשי "פיתה", הדפיסו כמות נכבדת של סטיקרים עם הכתובת "לא נכון", ומציעים אותם בחנם לכל דורש באתר המרשתת שלהם. הסברים ושאר דברי טעם בזכות הסטיקר תוכלו למצוא שם; "כולם מנסים להכליל אותך", אם לצטט, "לדבר ב'אנחנו' גורף, בקביעות חד־משמעיות. ומה נותר לך לעשות מול הצהרות כאלה? הרי אי־אפשר לפתח שיחה עם סטיקר, אי־אפשר להסביר לו בהגיון שלדעתך הוא טועה. אי־אפשר להדפיס סטיקר־נגד לכל סטיקר שקיים". ואת התוצאה רואים בכותרת: "לא נכון! – סטיקר התשובה לכל הסטיקרים האחרים".

חדי־העין שביניכם כבר ניחשו, אולי, את המחשבה הראשונה שחלפה בראשי למקרא הדברים האלה – זה לא סטיקר התשובה לכל הסטיקרים האחרים, לכל היותר זהו סטיקר התשובה לכל הסטיקרים האחרים שבמודוס אינדיקטיבי. "מודוס", לענייננו ועל רגל אחת, עניינו מידת הקשר למציאות שהדובר מייחס לדבריו; ומודוס אינדיקטיבי הוא המודוס הנפוץ, שבו אנחנו משתמשים כדי לתאר את המציאות, ומשום כך הוא מסתדר לא רע עם מושגי האמת והשקר. על הציווי "לך הביתה" – ובאופן דומה, על הסטיקר "תנו לצה"ל לכסח!" – אין טעם להשיב ב"לא נכון!"; זה פשוט לא עובד. על מעמדן של שאלות אפשר להתווכח, אבל בכל מקרה ברור שאין טעם לענות ב"לא נכון!" גם לסטיקר "כמה רוע אפשר לבלוע?". על סטיקרים דוגמת "דור שלם דורש שלום", "אין שלום עם ערבים" או "קרבי זה הכי, אחי", לעומת זאת, יש ויש.

סטיקר התשובה לכל הסטיקרים האחרים (אילוסטרציה)

… זה, על כל פנים, מה שחשבתי כשקראתי לראשונה את הוראות השימוש בסטיקר. אבל דבריו של הרובוט האדום – "מיתוג הוא המציאות" – עדיין טורדים את מנוחתי; אני מניח שיש הרבה מעלות שיווקיות לקמפיין חתלתולי־הים, או לשלטי התעמולה של "קדימה", אבל קשר למציאות איננו אחת מהן. אין שום הגיון בהדבקת הסטיקר "לא נכון" מתחת לסיסמא "האומץ להגיד את האמת", או "מנהיגות אחרת" – לא מפני שהאמירות האלה הן אמיתיות, אלא כיוון שחדלו להיות אמירות שיכולות בכלל לקבל ערך אמת. הן אולי נראות, בערך, אינדיקטיביות, אבל בעצם חיות בעולם שונה לחלוטין, בספירה מקבילה לעולם שלנו; הן באמת אינדיקטיביות, רק לא ביחס למציאות שבה אנחנו חיים.

לא שזה משנה; גרסת הדו־מימד של ציפי לבני היא דמות חיובית ביותר – לשם כך, הרי, נוצרה – והמיתוג הוא המציאות. איך תוכלו להצביע למפלגה אחרת? ראו כמה מוצלחת המפלגה שהמצאנו.