דרך ארץ.

ובכן.

בשנים האחרונות יש מחשב בחיי. החודש צייר לי סימן שאלה במעטפה חומה. למעלה כתוב "משתמש יקר", באמצע – "עולמך חרב", ולמטה – "בברכה" וגו'.

בתיאור דלעיל נפלו, כמובן, כמה אי־דיוקים. ראשית, המעטפה איננה חומה, אלא לבנה. שנית, לא כתוב בה שום דבר, לבד מסימן השאלה המהבהב ומבשר הרעה. ושלישית, במלים "עולמך חרב" – הגם שמדובר באחד החלקים היחידים במשפט הנאמנים למקור – יש מן ההגזמה. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אתם הרי יודעים. מופרך לחלוטין, מאידך, איננו; לכמה מן הקבצים שהיו על הדיסק הקשיח, מנוחתו עדן, יש גיבוי משלב מתקדם יחסית, אבל לאחרים – החל בהגדרות קלות לשחזור של מלל ופיירפוקס וכלה בעבודות אקדמיות ותמציות השנים הקודמות – לא היה מזל כזה. כלומר, שכל כזה. עוד בין הנספים, צחוק הגורל, הגיבויים של "דרך ארץ"; וסביר להניח שאבדו לנצח גם כל נתוני הסוליטר. עולמי לא חרב, אפוא, אבל כן נסדק באופן שמצריך יותר מטיוח טריוויאלי.

נסדק באופן שמצריך יותר מטיוח טריוויאלי (אילוסטרציה)

מי מכם שצפה בסרט־אפוקליפסה אחד או שניים בימי חלדו מנחש, בוודאי, את ההמשך: אסור לוותר, יש להתחיל הכל מחדש, והפעם טוב יותר. לארגן מחדש את פרישת המקלדת המותאמת־אישית, להנהיג שיטת תיוג אחידה, להפטר מקבצים מיותרים ומעלי־אבק. כל משבר הוא גם הזדמנות, בכל סיום יש התחלה חדשה, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר; הרבה אבד, אך הרבה נותר, ואור משתקף בכל אחד מן השברים. זה הזמן לצאת לדרך חדשה, טריה, רעננה, משוחררים ממשאות העבר ומעולות הזמן, בלב קל ובפנים לעתיד.

אהם. כן. ההמלצה, כפי שמסתמא ניחשתם, היא כדלקמן: מי מביניכם שכסילותו משתווה לזו שלי – דהיינו, יש לו קבצים חשובים שאינם מגובים – ילך־נא וישלח אותם לעצמו בדואל. לא מחר ולא אחר כך, אלא עכשיו. זה ייקח לו עשרים שניות, ויחסוך כתיבת רשימות כמו זו. (כתיבה שלקחה לבדה זמן ממושך בהרבה.) עלי לומר ביושר – כלומר, ברצינות ובביוגרפיות – שאחרי ההלם הראשוני, השד אמנם לא נורא כל כך. אבל קשה להאמין שתתחרטו.