דרך ארץ.

ובכן.

"עם התפתחות רשת החינוך לסלמנדרות עלתה גם שאלת הלשון. איזו מבין לשונות העולם יש להקנות לסלמנדרות תחילה? הסלמנדרות הקמאיות מאיי האוקיאנוס השקט דיברו, כמובן, ב־Pidgin English, כפי שקלטו אותה מפי הילידים והימאים; רבים דיברו מלאית ועגות מקומיות אחרות. הסלמנדרות שגודלו לשוק של סינגפור הודרכו ב־Basic English, אותה אנגלית מפושטת־באורח־מדעי, שדי לה בכמה מאות מלים, בלי המהומה המיושנת של כללי דקדוק; לכן גם החלו לכנות את האנגלית הסטנדרדית המפושטת Salamander English. בבתי הספר לדוגמה מבית מדרשה של מאדאם צימרמן התבטאו הסלמנדרות בלשונו של קורניי, לא כל כך מסיבות לאומיות, אלא כיוון שזה שייך להשכלה גבוהה; לעומת זאת, בבתי הספר הרפורמיים לימדו אספראנטו כשפת הדיבור. מלבד זאת נוצרו באותה עת חמש או שש שפות אוניברסליות חדשות, אשר נועדו לבוא במקום אותו מגדל בבל של שפות אנוש, ולהעניק שפת אם אחת משותפת לעולם האנשים והסלמנדרות גם יחד; התגלעו, כמובן, סכסוכים רבים בנושא, איזו מבין השפות הבינלאומיות האלה היא התכליתית, הערבה־לאוזן והאוניברסלית ביותר. לבסוף נגמר העניין, כמובן, בכך, שכל אומה הטיפה ללשון אוניברסלית משלה."

(מתוך "המלחמה בסלמנדרות" לקארל צ'אפק זצ"ל, מצ'כית: אפרים פרויד.)

אנגלית סטנדרטית מפושטת (אילוסטרציה)

לאבחנתו של הסופר הצ'כי יש, כידוע, על מה להתבסס. חיבת הדוברים לשפתם רבה עד מוגזמת, כפי שניתן ללמוד משלל פעולותיהם שאינן לגמרי נהירות למתבונן מבחוץ: תחנות רדיו עבריות השולחות זמרים להקלטות־מחדש, חסידי וולאפיק המקימים לה אנדרטה מרשתתית רחבת־היקף, צרפתים המדברים צרפתית. לא קשה לדמיין מה יקרה אם יידרשו לאומים לוותר על לשונותיהם; די להעיף מבט ברשימת השפות הרשמיות של האיחוד האירופי, שאמנם קצרה מרשימת המדינות החברות בו, אבל רק באותו המובן שבו "האחים קרמזוב" קצר מ"יוליסס". איש, נסכם, לא ישמח להניח לשפתו לגווע.

אספרנטיסטים אינם שונים, מן הבחינה הזאת לפחות, משאר בני האנוש; אלא שכיאה לדוברי שפה שפותחה על־ידי אדם שהיה יהודי ופולני גם יחד, חלקם מתקשים להניח לה לחיות בשקט, ככל שאר הלשונות, ורואים כנחוץ להצדיק שוב ושוב את עצם קיומה. אתרי אספרנטו מלאים בתשובות לשאלות דוגמת "למה ללמוד אספרנטו?", "האם בכלל נחוצה לנו אספרנטו?", ו"האם לא יהיה טוב יותר לכולם אם פשוט נעזוב את הרעיון הזה ונלך לעשות משהו אחר?"; ואחד התחביבים הנפוצים ביותר בקרב אספרנטיסטים הוא נסיונות – שהצדק אמנם בצדם, אבל ההצלחה לרוב לא – לשכנע את סביבתם שהאספרנטו לא נופלת מלשונות טבעיות בכושר ההבעה שלה.

צרפתים המדברים צרפתית (אילוסטרציה)

השבוע, פחות או יותר, נתבשרנו על הישג נוסף בתחום החתירה ללגיטימציה. במטרה להוכיח לעולם כולו שהאספרנטו היא שפה חיה, ובעיקר בועטת, ערכה אגודת האספרנטיסטים הצעירים של נורבגיה תחרות כלל־עולמית לחיבור קללות חדשות. "הארגון", הם כותבים, "ביקש להוכיח כי חרף הדעות הקדומות נגד אספרנטו, השפה יכולה להביע גסויות". זאת, יש להניח, ברוח הכתוב בהמנון האספרנטו: "תחושה חדשה הגיעה לעולם, מבטיחה הרמוניה קדושה לעולם הנלחם־תמיד", וכן "חומות בנות אלפי שנים ניצבות בעוצמה בין עמים, אבל המכשולים ינופצו באמצעות אהבה קדושה".

השבוע, על כל פנים, פורסמו התוצאות. כמה עשרות ניבולי־פה, וגם אתר־מרשתת אחד שמייצר כאלה באופן אבטומטי, הוגשו לתחרות, ומתוכם השתדל חבר השופטים לבחור את "הקולע, הפוגע, הוולגרי והמקורי". לאחר ניפוי כמה הצעות והתכתבות־דואל ארוכה ומפרכת – שעיקרה, יש לנחש, הלצות על חשבון ההולנדי שניסה את מזלו עם "לעזאזל" – הכתירו השופטים את המנצחת, ליידי קרואטית בשם אטל זבדלב. ההצעה שהקנתה לה את המקום הראשון היתה, ואני רציני וביוגרפי, "fiku fratinon de erinaco", או, בתרגום חופשי, "לך תדפוק אחות של קיפוד". מדובר, זאת יש לדעת, במנהג מקובל באיזורים אלה של העולם.

קולע, פוגע, וולגרי ומקורי (אילוסטרציה)

המחשבה הראשונה שחלפה בראשי למקרא הידיעה היתה, כמובן, התמיהה, מדוע חיוניותה של האספרנטו מוכחת באמצעות חיבור נאצות דווקא, ולא שירה פוליטית או סיפורים קצרים. קושיה זו נפתרה מהר מאד, כשנזכרתי בדברי המדריך על הדבר המשונה ביותר ביקום:

Meanwhile, the poor Babel fish, by effectively removing all barriers to communication between different races and cultures, has caused more and bloodier wars than anything else in the history of creation.

כך התפנה לי מקום לשאלה החשובה באמת: לשם מה טרחה העלמה הקרואטית לציין שמדובר באחותו של קיפוד? בפעם האחרונה שבה בדקתי – ביושר עלי לומר שזה מעולם לא קרה – מי שדופק אחות של קיפוד, בעצם דופק קיפוד. (וחבר של קיפוד, וחברה של חבר של קיפוד וגו'.) מדוע, אפוא, לא להסתפק באיחול "fiku erinacon", "לך תדפוק קיפוד", או, עבור הציבור שומר המסורת, "fiku erinacinon", "לך תדפוק קיפודה"?

הניחוש שלי – ושלכם טוב באותה מידה – הוא שגרסא כזו היתה קצרה מדי. כשראובן מקלל את שמעון, הוא יבקש להוכיח את עליונותו עליו: לרוב יעשה זאת באמצעות ייחוס תכונות שליליות למושא דבריו ("ימניאק"), אבל לא אחת יתבל את העלבון בשטף מילולי, שידגים את כישוריו הורבאליים העדיפים ("ימניאק בנזונה"). כפי שאפשר להסיק גם מזהות הזוכים במקומות השני והשלישי – חמש ושמונה מלים בהתאמה – עלבון מוצלח הוא, בדרך כלל, גם עלבון ארוך, שמוכיח שהמגדף איננו סתם ארכי־פרחי, אלא אדם משכיל ומלומד, שיש לייחס לדבריו משקל רב.

חבר של קיפוד (אילוסטרציה)

נחיתותן הלשונית של הסלמנדרות, מכל מקום – ועלי לציין שמדובר כאן בספוילר למי שטרם קרא את הספר – לא מנעה מהן לכבוש, בסופו של מעשה, את כדור הארץ כולו. אבל, לו אני אדם בשעות הדמדומים של המין האנושי, וצבא מאיים של סלמנדרות מתקדם לעברי באיטיות – "סלמנדרות", הייתי צועק, "לכו תדפקו אחות של קיפוד!".

ונראה לי שהייתי שואב מהאקט האחרון הזה איזו נחמה.