ובכן.
אתן לכם שלושה ניחושים לגלות מי הלך עכשיו בשלג ובברד לאוניברסיטה רק כדי למצוא אותה נעולה ולשוב על עקבותיו, אבל אם תצטרכו את כולם אתם כנראה טמבלים ממש כמוהו.
רשמים:
א. זה היה הבוקר הכי טוב ever!
ב. הקור לא באמת מפריע. הבעיה האמיתית היא הרוחות: הן מרעישות כל־כך שאי־אפשר לשמוע באזניות שום דבר. מצד שני, על הבעיה הזאת ניתן להתגבר אם שרים בקולי־קולות עם הנגן. (את המשפט שבכותרת, אגב.)
ג. אפשר, כמסתבר, להקליד גם בלי תחושה באצבעות.
בוקר טוב.
ובכן.
אצלנו בבית, כיאה לבית של דור שני-שלישי אתם־יודעים־למה, לא זורקים אוכל. זו תכונה משותפת לבתים רבים, כמובן, אלא שאצלנו לא רק אוכל חסין מהשלכה, אלא גם מה שהיה כזה בעברו, מה שיש לו פוטנציאל להיות לכזה בעתיד, וגם רבים מהאובייקטים שמזכירים מוצרי מזון בצורתם הכללית, כמו למשל שניצל תירס. לחם קשיח קולים לטוסטים, אף פרי לא הגיע מעולם למצב רקבון מתקדם מכדי שנוכל להתקין ממנו קומפוט, ובמקרים קיצוניים במיוחד שמחים חתולי הגינה שלנו להושיט יד – כלומר, כף – לעזרה בכילוי שאריות העוף־בגריל.
מכל זה אתם יכולים ללמוד שלא פעם נמצאים אצלנו מוצרי מזון ססגוניים, מה שאולי נעים לעין, אבל לא לגמרי לקיבה; ואם לשפוט לפי הדלדול באוכלוסיית דיירי המשנה שלנו, יש לרתיעה הטבעית מן המאכלים האלה על מה להתבסס. על כן שמחתי מאד לגלות את הרשימה הזאת בבלוג של אברי.ג בקהוות המדגש, רשימה שבה מוצגת שיטה חדשנית לשמירה על טריותו של אורז מבושל לאורך זמן. כדבריו:
"כבר עשרה ימים עומד במטבחי אורז בשתי צנצנות. אם היתה מצלמה נסתרת במטבחי, בוודאי כבר הייתי מאושפז. פעמיים ביום מגדף את האורז הרע (בלי שהטוב שומע) בקללות איומות, כולל הורים, ופעמיים ביום שר לאורז הטוב שירים נחמדים העוסקים באיזה אורז נהדר הוא. התוצאות חד משמעיות: האורז המבורך נשאר כמעט לבן לגמרי, האורז המקולל הולך ונרקב לנגד עיני, כל מיני פטריות צצות בו ועובשים מסוגים שונים וצבעים מעניינים".
טוב, התחרפנותו המדומה או האמיתית של יקיר הבלוג אברי.ג היא עניין ידוע ברבים, שאף הוא בעצמו התייחס אליו בבדיחות הדעת לא פעם ולא פעמיים. ואני, כידוע לכם, עוד באירופה הייתי סקפטי. ובכל זאת, תוכלו להבין את העניין הרב שעוררה בי הרשימה שכתב, ואת הדחף לבחון האם יש דברים בגו. חיש־קל בישלתי לי סיר אורז. בהעדר די מזוודות – שהיו הבחירה הראשונה שלי עבור הניסוי, כדי שאוכל לכנות את הנבדקים "אורזי מזוודות" – ארגנתי כמה צנצנות זכוכית. "כמה" כתבתי ולא "שתיים", שכן קשת הרגשות האנושיים מורכבת הרבה יותר מסתם פלוס ומינוס.
בכל אחת מהצנצנות אורז בעל אישיות מיוחדת, וגם כינוי תואם, ממש כמו בלהקה הבריטית "נערות התבלין". מימין למעלה בתצלום תמצאו את שאנטי־רייס, ששלוות הנפש שלו הפכה לשם דבר בין צנצנות האורז. אותו הרגעתי מדי יום ביומו בהבטחות "יהיה בסדר" ובשירים של איה כורם. (זה, כמובן, שקר; יש גבול למה שאני מוכן לעשות למען המחקר הזה, והאזנה לאיה כורם חוצה אותו, ואז שבה על עקבותיה רק כדי שתוכל לחצות אותו שוב.) לידו עומד אושר־רייס, ששמע מפי רק תשבחות, קילוסים ודברי חלקות למיניהם, ובעיקר הבין שהוא אורז נעלה ומשובח מאין כמוהו. למטה משמאל נמצא קין־רייס, שאותו הקפדתי לשאול בתוכחה למה הוא לא יכול להיות יותר כמו אושר־רייס, ולצדו אפס־רייס הלא־יוצלח והעלוב, וגלן־רייס, שהיה יכול להוציא מעצמו הרבה יותר אלמלא היה עצל להכעיס.
כיוון שבניסוי מדעי עסקינן, היה צורך גם בקבוצת ביקורת:
שמו, כמובן, אייזק־רייס, והוא לא שמע ממני מלה במשך כל תקופת הניסוי.
חודש תמים עמדו הצנצנות במקומן ושמעו – כל אחת לפי ייעודה – דברי הלל וגנאי, שבח ונאצה. באלה לא חדלתי מהטל דופי ולאלה החמאתי ככל יכלתי, לאלה הבעתי את הערכתי המופלגת ובאחרות דיברתי סרה. כמובן, פה ושם הרגשתי מעט טפשי להביע רגשות כלפי אורז מבושל, אולם עתיד המחקר המדעי העולמי עמד לנגד עיני ודרבן אותי להמשיך. לא יגעתי לרגע במסעי לבירור האמת, מתוך ידיעה שרבים אחרי יהיו אסירי־תודה על הנתונים החד־משמעיים, שחשיבותם לעתיד האנושות בכלל ולאנשי הניו־אייג' בפרט אינה מוטלת בספק.
את כל זה כתבתי, כפי שאתם מתארים לעצמכם, רק כדי לדחות מעט את ההכרזה שכלום לא קרה. האורז היה אדיש לחלוטין לגל המלים ששפכתי עליו, ורובו המכריע נשאר לבן כמו תחת של דב קוטב, סליחה על הצרפתית ועל חוסר הדיוק הזואולוגי. סימני השחיקה הקלים והמעטים שהופיעו לא העדיפו שום צנצנת באופן מובהק, והתפזרו באופן פחות או יותר שווה בין כולן. כאן אפשר לראות תמונות "לפני" ו"אחרי חודש"; גם היום, אחרי חודש וחצי בערך, מצב האורז בכל הצנצנות דומה מאד. (והאורז במצב הטוב ביותר, אולי תתפלאו לדעת, הוא דווקא המסומן "עברה וזעם".)
מה אנו למדים מכל זה? ראשית, מותר להגיד שמוטב להיות נחמד גם בלי להדרש להוכחות מתוך צנצנות אורז – ומי שצריך הוכחות כאלה, עלול לגלות שלעתים הן פועלות דווקא בניגוד למתוכנן. ושנית, אם אתה כבר יוצא אל העולם הלא לגמרי מסביר פנים, מוטב שתהיה בתוך צנצנת אטומה מספיק.
ועכשיו, מישהו מכיר מתכון טוב לריזוטו?
