דרך ארץ.

ובכן.

אצלנו בחוג לבלשנות של האוניברסיטה העברית, בניגוד לכל שאר החוגים לבלשנות בארץ, באמת עוסקים בשפות אמיתיות. כך נזדמן לי כבר לפגוש סיפורים קומיים באירית מודרנית, כתבי קודש בגרמנית עילית עתיקה ופורנו רך בארמית חדשה, וסביר להניח שבשעה שבה אתם קוראים שורות אלה אני מעיין בדקדוק הגוטית, או מחטט ביסודות המבנה של הקופטית הבוהיירית. כל השמות האלה אולי נראים מפחידים – ואחראים על אחוזי נשירה שלא היו מביישים את קרקפתו של אהוד אולמרט – אבל מאחוריהם מסתתרות לשונות מהנות ונוחות לבריות, או, במקרה הקלטי, מהנות ונוחות למי שהתנסה קודם בהונגרית.

כל זה טוב, כמובן, כדי שנוכל לבסס את תגובותינו לטל חבר על מה שצפוי לעשות קופטי או וולשי בתור למזכירות חשבונות הסטודנטים.

נושא הפוסט המקושר לעיל הוא פרדוקס התור שניסח חבר: התשובה "אני" לשאלה "מי אחרון בתור?" היא אמיתית ושקרית ובעת ובעונה אחת; אמיתית, כי בשעת השאלה המשיב הנו, אכן, האחרון בתור, ושקרית, מפני שהתשובה כשלעצמה משחררת אותו מהכבוד המפוקפק, ומעבירה אותו לשואל. על כך משיבים יפה יהודה רונן ויעל חבר, כל אחד ותשובתו הוא; ומשעניין זה סודר, אפשר לעבור לאסוציאציה הראשונה שלי לנושא, מבני נתונים.

"תור", לאלה מכם שמזלם נותר שלם דיו כדי להמנע מלימודי מדמ"ח, הוא שמו של מבנה נתונים בשיטת FIFO, היינו, הראשון להכנס הוא גם הראשון לצאת. הרי ייצוג מדעי של היישום המקובל:

מצד שמאל נמצא העוגן, שמצביע תמיד אל האיבר הראשון ברשימה. כל תא מורכב משני חלקים: אחד הוא תוכן התא, והאחר הוא מצביע לתא הבא ברשימה. המצביע בתא האחרון הוא אפס (null), דהיינו, לא מצביע לתא תקני בזיכרון, וכל נסיון להשתמש בו עלול להוביל למלחמת עולם שלישית, או חלילה להשתמטות מצה"ל. הוצאת איברים מתבצעת מראש התור: מספר 1 יוצא מהתור, ואז העוגן מצביע למספר 2 הנוכחי, שהופך להיות הראשון. בדומה לכך, איברים חדשים נכנסים לסוף התור: אחרי השאלה "מי אחרון" יגלה האיבר החדש, מספר 7, שמדובר במספר 6, יכריז שהוא אחריו, וכך המצביע של מספר 6 יעבור להצביע על מספר 7, והמצביע של מספר 7 יצביע על האפס. (זכרו, כמובן, שמדובר רק בייצוג; הוא איננו מספר, הוא אדם חופשי.)

קיימת גם גרסא אחרת, שנקראת "תור עדיפויות". בגרסא זו יכול להכריז מספר 7 שהוא רק לשאול שאלה, וכך לקבל קידום למקום גבוה עם כניסתו לתור. שלא במפתיע, זו הגרסא הנפוצה יותר.

בעזרת שני המודלים האלה, על כל פנים, אפשר לייצג רק חלק מהתורים שבעולם האמיתי. לתובנה הזאת הגעתי כשנתקלתי בתור הרבה פחות תקני מהמקובל, תור ישראלי לעלייה לאוטובוס. באופן כללי אפשר לתאר אותו כך:

העוגן מצביע על האיבר הראשון בתור, וכל איבר מורכב מתוכן ומשני מצביעים, ימני ושמאלי. הוצאת איברים – כניסה לאוטובוס – מתבצעת מהתא הראשון, 1; ואז מתפנה המקום 1, ומי שזוכה בו הוא החזק מבין מספרי 2 ו־3; בה"כ מתפנה המקום 3, ומי שזוכה בו הוא החזק מבין מספרי 5 ו־6; וכן הלאה. כניסת איברים לתור היא במקום הריק הקדמי ביותר – אם, למשל, תפוסים רק תאים 1 ו־3, יעדיף איבר חדש להכנס לתא 2 ולא לתא 6 – ובמקרה שאיננו מוגדר היטב, למשל כזה שבו תאים 4 ו־5 פנויים, נראה לי להעדיף את התא הקרוב יותר למרכז השורה.

אני מניח שיש בעיות שאפשר לפתור בעזרת מבנה הנתונים הזה. (בעיית הסוכן הנוסע, למשל, קופצת מיד לראש.) והרי לכם עוד סיבה למקומה המוביל של ישראל בשוק הטכנולוגיה העילית: המציאות היומיומית בה מציבה אתגרים שלעולם לא היו עולים על דעתו של מתכנת שוייצרי או אנגלי. המתכנתים שבקהל, מכל מקום, מוזמנים ליישם את המבנה ולבדוק; שימו לב לכך שהמצביע הימני של כל תא הוא גם המצביע השמאלי של שכנו מימין, אם קיים כזה, ולהיפך – וגם לעובדה שקבוצת תכני האיברים בתור חייבת להיות סדורה ליניארית.

ובזמן שאלה שוקדים על המלאכה, אני, אם תסלחו לי, הולך לקרוא קצת יוונית אטית.

ובכן.

מעטים הלאומים שהתחבבו על שאר העולם יותר מההולנדים. חובבי כדורגל מעריצים את ואן־באסטן וקרויף, צעירים מהללים את מדיניות הסמים הליברלית, כל מי שעיניו בראשו מתפעל מיפי הצבעונים הססגוניים ופקאצות מתענגות על שפע חיכוכי־הוילון. אפשר לומר בבטחון רב למדי: אפילו ישתמש עורך עתון בכותרת כגון "העץ של אנה פרנק" כדי למשוך קוראים לידיעה משמימה על מזג האויר בקולורדו, אף הולנדי לא יעשה מזה עניין. שום דבר פחות מביזת אופניים המונית, או, למצער, העלאת כל הנעליים בממלכה באש, לא אמור להטריד את יושבי השפלה.

אלא שגם השלו שבנתיני ביאטריקס יתקשה לשמור על שוויון־נפש לנוכח שאלות על הרגלי השינה של אמו – וקושיות כאלה בדיוק הועברו לשגרירות ההולנדית על־ידי יעקב אייכלר, שהנו פרשן ערוץ הכנסת ויו"ר תא הכתבים הפרלמנטריים, אם כי יש להניח שלא להרבה זמן. ומעשה שהיה, כך היה: אייכלר הלז עמד להשתתף בנסיעה של קבוצת כתבים להולנד ולפגוש שם את שר החוץ מקסים ורהאכן. כמקובל במקרים כאלה, וכיוון ששר החוץ ההולנדי, כרוב הפוליטיקאים, לא יכול להסתכן בשאלות שאין להן תשובות מוכנות מבעוד מועד ר"ל, נתבקשו הכתבים למסור את שאלותיהם מראש. היות שהשר אינו דובר עברית, וגם ההולנדית של רוב הכתבים איננה שוטפת, הושגה הסכמה שבשתיקה לנסח את השאלות בלשון המשותפת לשני הצדדים, האנגלית.

על השלכות ההבנה ההדדית הזאת אולי כבר שמעתם: אייכלר, ששליטתו בשפה האנגלית דומה, כמסתבר, לזו שבשפה ההולנדית, נעזר בתוכנת "בבילון" כדי לתרגם את שאלותיו לשפה הזרה. למרבה הצער, הוא לא טרח לברר כמה נאמנות היו התוצאות למקור, וכך ארע ששר החוץ ההולנדי נחקר, ואני מצטט, "The mother your visit in Israel is a sleep to the favor or to the bad your mind on the conflict are Israeli Palestinian, and on relational Israel Holland".

חדי העין שביניכם ודאי הבחינו כי קובץ המלים שלעיל לוקה בשלל שגיאות תחביריות ולקסיקליות, וחמור מכך, באיות אמריקני קלוקל של המלה favour. גם בשגרירות ההולנדית שמו לב להיות השאלה יוצאת־דופן במקצת, מה שגרר חיש־קל תקרית דיפלומטית זוטא, ובעקבותיה קולות צהלה ושעשוע בקרב מתרגמים מקצועיים. הפאשלה החמורה של התרגום הממוחשב, קראו מתרגמי ישראל מקצה הארץ ועד קצה, אינה אלא הוכחה ניצחת לנחיצותם – וחזקה עליה שתבהיר לכל באי עולם את חשיבות התרגום המקצועי והמיומן.

זוטא

מיד כששמעתי על המקרה המבדח הזה, מכל מקום, נזכרתי בידיעה שהגיעה אל שולחני דרך הקוראת המתמידה אינגריד. בצל פרשת "טין־טין בקונגו", מעטים הבחינו בהחלטתה של הוצאת מ. מזרחי לפרסם תרגומים חדשים לסדרת העלילונים המפורסמת של ז'ורז' רמי – ובבחירה התמוהה שלה להטיל את מלאכת התרגום על אחד, אורי פינק.

פינק מוכר לקהל העברי בזכות כישוריו כקומיקסאי: הוא אחראי על "זבנג!" ועל "סופר שלומפר", וגם על פרויקטים פחות מוכרים, מ"חרצולי החלל" המהנה, דרך "הבלי משיח" המעניין וכלה ב"ספר הג'ונגל" הסטירי. הוא לא מוכר בתור מתרגם. זאת ועוד: שליטתו בשפה הצרפתית, שבה נכתב טין־טין במקור, שקולה לזו של יעקב אייכלר באנגלית, ואולי אף גרועה ממנה. את ההוצאה כל זה לא הטריד, ובמקום לשכור את שירותיו של מתרגם מקצועי מצרפתית, בחרו להסתמך על נסיונו של פינק בחיבור עלילונים, ולקוות שזה יספיק למלאכת התרגום. תוכלו להבין, אפוא, את החשד שבו ניגשתי לחוברת הראשונה שיצאה מתחת ידו, "האי השחור".

העמוד הראשון לא בישר טובות. כבר בריבוע הששי מחליט פינק לשנות את שם ידידו הטוב של טין־טין – "שלגי" באופן מסורתי – ל"שלג". למה? ככה. בתחתית העמוד פונה טין־טין לצמד אנשים שמטוסם קורקע במלים "צריכים עזרה או משהו?", שמבטאות, ככל הנראה, נסיון של המתרגם לשוות לטקסט חיות מזויפת כלשהי, שאין לה זכר לא במקור (puis-je vous être utile?) ולא בתרגום האנגלי, שעליו פינק הסתמך (can I help?). הוריאנטים המשונים האלה מופיעים בתדירות מופרכת ממש: בשורה הראשונה של העמוד השני גורם פינק לאחות להסס ("אה.. אתם יכולים להכנס" ) לפני שהיא מתירה לתומסונים לפגוש את טין־טין הפצוע, השתהות שאין לה זכר במקור (לא האמיתי, "oui, il va mieux", ולא זה של פינק, "you can go in" ) – ובריבוע הבא הוא מכניס לפיו של טין־טין את המלים "מיליון אחוז!", ביטוי שבו צפוי העתונאי הצעיר להשתמש רק בכתבה שכותרתה "ביטויים שבהם אין שום סיכוי שאשתמש, אף פעם, לעולם".

כל זה מתגמד לעומת מה שקורה בריבוע החמישי של העמוד. כשהתחלתי לקרוא את "האי השחור" לא היו תחת ידי המקור הצרפתי והתרגום לאנגלית; שלחתי את מחלקת המחקר של "דרך ארץ" להשיג אותם רק בעקבות הניסוח שאותו אחשוף בפניכם מיד. אלה המקורות (לחצו להגדלה):

אלה מכם שבקיאים ברזי השפה הצרפתית הבחינו, יש להניח, שתומסון בכלל לא אומר אותו דבר בשני הפאנלים שלעיל. התרגום האנגלי, ככלל, לא נאמן לניסוחים של ארז'ה – בניגוד לתרגום הגרמני המצוין של אילזה שטרזמן, יש לציין – אבל כן משתדל לשמור על רוח הדברים. התרגום של פינק דומה, כצפוי, לנוסח האנגלי, אבל עם טוויסט משלו. "לעניות דעתי, כל העניין לא מריח טוב", נאנח תומפסון, ועל כך עונה לו תומסון, ואני רציני וביוגרפי: "ליתר דיוק – כל הריח שלי הוא כמוני – לא מעניין".

אחזור על זה שנית: "כל הריח שלי הוא כמוני – לא מעניין".

זה לא משפט שאורי פינק אמור לפסול כמתרגם מקצועי, או כאיש ספרות, או כעורך עתיר־נסיון. זה משפט שהוא אמור לפסול כדובר עברית, ריבונו של עולם.

רמת התרגום לא משתפרת בעמודים הבאים, חלילה. פינק משפיע עלינו משחקי־מלים מאולצים ("יש לך רעיונות טובים ונועזים, שלג, אבל לפעמים העיזים יוצאות מכלל שליטה"), ניסוחים לא טבעיים (פחות או יותר בכל עמוד), חוסר עקביות בשמות הדמויות (ד"ר מילר הוא ד"ר מולר, ובסוף הספר – ד"ר מיולר) ולפחות שגיאת כתיב אחת ("אתה בכלל משיג גבול"). אבל, לא זו הנקודה. אפשר היה לצפות מאורי פינק לפסול את עצמו מתרגום הספר – בהתחשב בהעדר הנסיון שלו, ובעובדה שאינו דובר צרפתית – אבל ראוי להפנות את האצבע המאשימה דווקא לעבר ההוצאה, שהיה עליה לחזות את רמת התרגום, ולבכר מתרגם מוצלח על־פני מתרגם ידוען.

וכך אנו חוזרים, לבסוף, למקרה אייכלר, ולשמחה שבה הצביעו המתרגמים המקצועיים על ההוכחה לנחיצותם. נכון – מי שלא יפנה למתרגם טוב, סופו שיקבל תרגום מחורבן. אלא שאותם מתרגמים לא העלו בדעתם את סדר העדיפויות של מ. מזרחי, שהזמינה תרגום כזה ביודעין, ובלבד שתוכל להרוויח מעט יותר. כאן, ולא בתרגומי המכונה העלובים, נמצאת הסכנה הממשית לעתיד המקצוע.