על תשדירי השירות של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בראי מילת הגנאי "כלבה".
5 09 2007ובכן.
כפי שרובכם יודעים, עבדכם הנאמן הוא מגניב־על. וממש כמו כל האנשים שבטוחים בגזעיותם המובנית, גם לי אין כל צורך להוכיח אותה לעולם באמצעים חיצוניים, דוגמת חבישת בנדנה, נהיגה במכונית ספורט או חיי חברה מפותחים. וכך, ביום שישי האחרון, כשאנשים פחות גרוביים ממני יצאו לדיסקוטקים, ישבתי אני במרתף של אחוזת גבאי וצפיתי במשחק הכדורסל המשובח בין נבחרות ישראל ומקדוניה.
ישראל (זהירות, ספוילר) ניצחה, בסופו של דבר, וזכתה להעפיל לאליפות אירופה ולחטוף שם בראש מיוון (אתמול), רוסיה (היום), וככל הנראה גם סרביה (מחר). אבל לא לשם כך הטרחתי אתכם הנה. האירוע המרגש ביותר במשחק כלל לא היה קשור למשחקם של בחורינו המצוינים, וגם לא לזה של הנבחרת, אלא דווקא לתשדיר השירות החדש שהפיקה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לכבוד פתיחת שנת הלימודים ה'תשס"ח.
עבור המעטים מביניכם שלא צופים בערוץ הראשון, ועקב כך לא נחשפו לתשדיר החשוב, עלי לתאר אותו בקווים כלליים. בפתיחה מוצגת ילדה עולה על אופניים ומסובבת את הפדלים; הרוח בפנים, והיא בעניינים. הדרך מסוכנת, אבל יש לה שומרת – לא! בעצם אין לה! כשהילדה עוברת ליד קבוצה אחרת, בולטת העובדה שאין לה קסדה בראש, קסדה בראש טוב.
בשלב הזה מופעלים כל השטיקים הרגילים של הרשות: לצד השחור־לבן ומוזיקת הרקע המאיימת, שמלווים אותנו לכל אורך התשדיר, נוסף קריין חמור־סבר: "לתת לילד לרכוב בלי קסדה…", הוא פותח בקול סמכותי, אבל לא משלים את המשפט. לפני שנשמע את ההמשך, נראה את הילדה מאבדת את שיווי המשקל ונופלת בעוצמה על המדרכה; צרחות אימה וסירנות אמבולנס נשמעות ברקע, בעוד אבני האקרשטיין מתמלאות אט־אט בדם כהה. אין לנו אלא לצפות לסיום החלטי ומרתיע: "לתת לילד לרכוב בלי קסדה… זה להזריק לו ציאניד!", "לתת לילד לרכוב בלי קסדה… זה לפלוש לפולין במתקפת בזק!", "לתת לילד לרכוב בלי קסדה… זה להשתמט מצה"ל!", משהו מסדר הגודל הזה. אחרי הכל, מדובר במי שהסבירו לנו שנהיגה בשכרות היא רצח בכוונה תחילה, ושכל העובר באור אדום הוא מחבל. תארו לעצמכם את תדהמתי כשנתברר לי לבסוף שלתת לילד לרכוב בלי קסדה…
… זו שגיאה חמורה.
סימן קריאה.
כצפוי, התשדיר הזכיר לי את הצעת החוק הטריה של עיריית אולד־ניו־יורק, שעליה למדתי בפוסט הזה של שרון. בקצרה, מוצע שם לאסור את השימוש במילה "bitch" ברחבי העיר, כיוון שהיא "מייצרת פרדיגמה של בושה וחוסר כבוד". אם אני קולע לדעתם של גדולי העירייה, הרעיון הוא כזה: יש מגוון כינויים שבהם ניתן לכנות נשים. (זו הפרדיגמה, לענייננו: קבוצת ההתחלפות של המילה "אישה".) אם נמחק מהפרדיגמה שלנו את כל הביטויים המעליבים, יהיה בלתי אפשרי להעליב נשים, וכך יקיץ הקץ על כל הדיכוי הנשי ולא יהיה עוד צורך בריקי כהן־לזרוב. הגיוני.
האמת היא, כמובן, ש"פרדיגמת הבושה וחוסר הכבוד" התקיימה לפני המילה "כלבה" ותשאר גם אחריה. אפילו יצליחו למגר שוטרי ניו־יורק את השימוש במילה הספציפית הזאת, ברור שתושבי העיר ימלאו את החלק השלילי של הפרדיגמה במהירות רבה. עלבון אחד שאני יכול לחשוב עליו, לדוגמא, הוא "חבל שההורים שלך לא שגו באופן חמור". זאת ועוד: גם אם ייאסר השימוש בכל המלים שנחשבות, היום, לעלבונות, כל מה שיקרה הוא שהמלים הנייטרליות דהיום יהפכו לעלבונות, והמלים הגבוהות – לנייטרליות. למלים אין ערך אבסולוטי; הערך שלהן נקבע ביחס למלים אחרות.
אותו עקרון תקף גם בתשדירי הזהירות בדרכים. לא צריך להיות משתמש "חלונות" כדי לדעת ששגיאה חמורה היא עסק ביש שמוטב להמנע ממנו; אבל בעולם שנוצר בתשדירים הקודמים, זה שבו נקודת ההתייחסות היא "חבלה בחיי אדם" או "רצח בכוונה תחילה", מדובר בעבירה פעוטה לתפארת. דווקא זו היתה הטעות של לשכת הפרסום הממשלתית בתשדירים הקודמים שלה: לא ההקצנה כשלעצמה, אלא מחיקת כל דרך חזרה. כל תשדיר שירות לא־קיצוני שתפיק היום ייראה נלעג. יש על הכביש רוצח מסוכן; לכו תסבירו עכשיו לציבור שנסיעה ללא חגורת בטיחות היא, נאמר, "מעשה לא אחראי". יהיה יעיל באותה מידה להפיק את התשדיר שאני רואה בעיני רוחי כעת: "מי שנוסע ללא חגורת בטיחות", צלילי תאונה, ילדים מתרסקים אל השמשה הקדמית ופיסות גולגולת מתפזרות על הכביש…
"… לעולם לא יהיה מגניב כמוני".
סימן קריאה.
קטגוריות : כללי
