דרך ארץ.

… אבל רק בשנות ירח.

אם תרצו לדעת מתי באמת יש לי יום הולדת (רמז: קצת לפניו), לכו ללוח ימי ההולדת של הבלוגספירה אצל אורי קציר, ואז הוסיפו את שלכם.

חלמתי שאני נוהג.

לא, בעצם זה לא מדויק. חלמתי שאני מחפש איפה חניתי, כדי שאוכל לאסוף במכונית את שאר המשפחה. כמובן, החלום הזה מופרך לא פחות; יש שלל דברים, לפחות ארבעה, שאני כן יודע לעשות, אבל שינוע מכוניות אינו אחד מהם, ונראה שגם לא יהיה. התירוץ הנוח הוא חוות־דעת פסיכיאטרית שאוסרת עלי לנהוג, אבל באותה מדה אני יכול להעדיף תחבורה ציבורית מטעמים אקולוגיים כבדי־משקל, מסיבות פיננסיות חשובות, או מחשש שייתקע בי מאחור נהג משאית עם מאה ותשעים הרשעות קודמות.

האמת היא שאני לא מתיימר לשלוט בשום דבר ששוקל יותר ממני.

נהיגה במכונית היא, כידוע, עניין מסוכן. אני לא נביא, אבל בין חמש־מאות לשש־מאות איש ימותו השנה בכביש. כמה ייפגעו מרכב שלא עצר ברמזור אדום; אחרים כיוון שדווקא כן עצרו ברמזור צהוב; אחדים יתנגשו במכוניות אחרות מפני שלא שמרו מרחק, ולא מעטים יירדמו על ההגה וייכנסו בבניין. סביר להניח שכמה מאות או אלפי תל־אביבים יקפדו את חייהם בשל מחלת ריאות כלשהי. וזה לפני שהגענו לסכנות הגדולות באמת.

רוב האנשים לא אוהבים לסכן את חייהם סתם־כך. (אלה שכן, נאלצים לשלם פרמיות ביטוח גבוהות, ואת זה כל האנשים לא אוהבים לעשות.) לפיכך – ואת השאלה הזאת אני מפנה לתושבי מדינות שבהן, בניגוד לישראל, יש תחבורה ציבורית – לשם מה הם נוהגים? הרי תכליתה היחידה של הנהיגה היא הגעה מנקודה א' לנקודה ב', והאלטרנטיבה משיגה את המטרה הזאת תוך שמירה על שלמות גופו של הנוסע בהסתברות גבוהה למדי. היי, היא אפילו זולה יותר. ובכל זאת, לא צפויים ליצרניות הרכב קשיים כלכליים בעתיד הנראה לעין.

כמה מאות או אלפי תל־אביבים (אילוסטרציה)

בחלומי, כדי להגיע למכונית הייתי צריך לעבור דרך בניין גבוה שלקירותיו טפט בצבע אפרסק, מלא בפרוזדורים, מסדרונות וגרמי מדרגות. כבר עברתי בו פעם אחת, אבל הפעם לא הצלחתי למצוא את המדרגות הנכונות. והנה, כשכמעט אמרתי נואש והשלמתי עם הידיעה שלעולם לא אמצא איפה חניתי, נתקלתי בנערה שעבדה שם, ולה עין ימנית במצב שאיננו מן המשופרים.

"מה קרה לך בעין?", שאלתי.
"אבא שלי מכה אותי", ענתה בגילוי־לב אופייני לשיחה עם אדם זר שזה עתה פגשה.

מכאן כבר היה קל מאד לגלגל שיחה. גיליתי שהיא ניחנה באינטלקט מרשים, בחביבות טבעית ובחוש הומור בריא, כפי שיפתח כל אדם שהחיים יתאכזרו אליו עד כדי עבודה בלבירינת כתום. אני גם די בטוח שהיא לא היתה סיינטולוגית. (א0 נקודות וכו'.)

בשלב הזה התעוררתי, אמנם שוב לבד, אבל עם תובנה מופלאה: לעולם לא הייתי פוגש אותה אלמלא חיפשתי את מקום החניה שלי. ומכאן הדרך היתה קצרה למסקנה הכללית: נהיגה במכונית היא רק כלי עזר למציאת בני זוג. אמנם הנהגים מסכנים את חייהם, אבל כנגד זה שקולה הנסיקה המשמעותית בסיכוייהם למצוא נפש תאומה, או, לכל הפחות, בן אדם לשתות אתו ולהעביר אתו את הלילה. הרי לכם עקרון ההכבדה בבני־אדם.

אני, אגב, בכל זאת לא מתכוון להוציא רשיון. אבל זה בסדר, יש לי פתק מהפסיכיאטר.