דרך ארץ.

אני רק כרטיסיה לבאר שבע; ראייה תרבותית של מבני נתונים

26 11 2007

ובכן.

אצלנו בחוג לבלשנות של האוניברסיטה העברית, בניגוד לכל שאר החוגים לבלשנות בארץ, באמת עוסקים בשפות אמיתיות. כך נזדמן לי כבר לפגוש סיפורים קומיים באירית מודרנית, כתבי קודש בגרמנית עילית עתיקה ופורנו רך בארמית חדשה, וסביר להניח שבשעה שבה אתם קוראים שורות אלה אני מעיין בדקדוק הגוטית, או מחטט ביסודות המבנה של הקופטית הבוהיירית. כל השמות האלה אולי נראים מפחידים – ואחראים על אחוזי נשירה שלא היו מביישים את קרקפתו של אהוד אולמרט – אבל מאחוריהם מסתתרות לשונות מהנות ונוחות לבריות, או, במקרה הקלטי, מהנות ונוחות למי שהתנסה קודם בהונגרית.

כל זה טוב, כמובן, כדי שנוכל לבסס את תגובותינו לטל חבר על מה שצפוי לעשות קופטי או וולשי בתור למזכירות חשבונות הסטודנטים.

נושא הפוסט המקושר לעיל הוא פרדוקס התור שניסח חבר: התשובה "אני" לשאלה "מי אחרון בתור?" היא אמיתית ושקרית ובעת ובעונה אחת; אמיתית, כי בשעת השאלה המשיב הנו, אכן, האחרון בתור, ושקרית, מפני שהתשובה כשלעצמה משחררת אותו מהכבוד המפוקפק, ומעבירה אותו לשואל. על כך משיבים יפה יהודה רונן ויעל חבר, כל אחד ותשובתו הוא; ומשעניין זה סודר, אפשר לעבור לאסוציאציה הראשונה שלי לנושא, מבני נתונים.

"תור", לאלה מכם שמזלם נותר שלם דיו כדי להמנע מלימודי מדמ"ח, הוא שמו של מבנה נתונים בשיטת FIFO, היינו, הראשון להכנס הוא גם הראשון לצאת. הרי ייצוג מדעי של היישום המקובל:



מצד שמאל נמצא העוגן, שמצביע תמיד אל האיבר הראשון ברשימה. כל תא מורכב משני חלקים: אחד הוא תוכן התא, והאחר הוא מצביע לתא הבא ברשימה. המצביע בתא האחרון הוא אפס (null), דהיינו, לא מצביע לתא תקני בזיכרון, וכל נסיון להשתמש בו עלול להוביל למלחמת עולם שלישית, או חלילה להשתמטות מצה"ל. הוצאת איברים מתבצעת מראש התור: מספר 1 יוצא מהתור, ואז העוגן מצביע למספר 2 הנוכחי, שהופך להיות הראשון. בדומה לכך, איברים חדשים נכנסים לסוף התור: אחרי השאלה "מי אחרון" יגלה האיבר החדש, מספר 7, שמדובר במספר 6, יכריז שהוא אחריו, וכך המצביע של מספר 6 יעבור להצביע על מספר 7, והמצביע של מספר 7 יצביע על האפס. (זכרו, כמובן, שמדובר רק בייצוג; הוא איננו מספר, הוא אדם חופשי.)

קיימת גם גרסא אחרת, שנקראת "תור עדיפויות". בגרסא זו יכול להכריז מספר 7 שהוא רק לשאול שאלה, וכך לקבל קידום למקום גבוה עם כניסתו לתור. שלא במפתיע, זו הגרסא הנפוצה יותר.

בעזרת שני המודלים האלה, על כל פנים, אפשר לייצג רק חלק מהתורים שבעולם האמיתי. לתובנה הזאת הגעתי כשנתקלתי בתור הרבה פחות תקני מהמקובל, תור ישראלי לעלייה לאוטובוס. באופן כללי אפשר לתאר אותו כך:



העוגן מצביע על האיבר הראשון בתור, וכל איבר מורכב מתוכן ומשני מצביעים, ימני ושמאלי. הוצאת איברים – כניסה לאוטובוס – מתבצעת מהתא הראשון, 1; ואז מתפנה המקום 1, ומי שזוכה בו הוא החזק מבין מספרי 2 ו־3; בה"כ מתפנה המקום 3, ומי שזוכה בו הוא החזק מבין מספרי 5 ו־6; וכן הלאה. כניסת איברים לתור היא במקום הריק הקדמי ביותר – אם, למשל, תפוסים רק תאים 1 ו־3, יעדיף איבר חדש להכנס לתא 2 ולא לתא 6 – ובמקרה שאיננו מוגדר היטב, למשל כזה שבו תאים 4 ו־5 פנויים, נראה לי להעדיף את התא הקרוב יותר למרכז השורה.

אני מניח שיש בעיות שאפשר לפתור בעזרת מבנה הנתונים הזה. (בעיית הסוכן הנוסע, למשל, קופצת מיד לראש.) והרי לכם עוד סיבה למקומה המוביל של ישראל בשוק הטכנולוגיה העילית: המציאות היומיומית בה מציבה אתגרים שלעולם לא היו עולים על דעתו של מתכנת שוייצרי או אנגלי. המתכנתים שבקהל, מכל מקום, מוזמנים ליישם את המבנה ולבדוק; שימו לב לכך שהמצביע הימני של כל תא הוא גם המצביע השמאלי של שכנו מימין, אם קיים כזה, ולהיפך – וגם לעובדה שקבוצת תכני האיברים בתור חייבת להיות סדורה ליניארית.

ובזמן שאלה שוקדים על המלאכה, אני, אם תסלחו לי, הולך לקרוא קצת יוונית אטית.



בין יעקב אייכלר לאורי פינק: על עתיד המתרגם.

15 11 2007

ובכן.

מעטים הלאומים שהתחבבו על שאר העולם יותר מההולנדים. חובבי כדורגל מעריצים את ואן־באסטן וקרויף, צעירים מהללים את מדיניות הסמים הליברלית, כל מי שעיניו בראשו מתפעל מיפי הצבעונים הססגוניים ופקאצות מתענגות על שפע חיכוכי־הוילון. אפשר לומר בבטחון רב למדי: אפילו ישתמש עורך עתון בכותרת כגון "העץ של אנה פרנק" כדי למשוך קוראים לידיעה משמימה על מזג האויר בקולורדו, אף הולנדי לא יעשה מזה עניין. שום דבר פחות מביזת אופניים המונית, או, למצער, העלאת כל הנעליים בממלכה באש, לא אמור להטריד את יושבי השפלה.

אלא שגם השלו שבנתיני ביאטריקס יתקשה לשמור על שוויון־נפש לנוכח שאלות על הרגלי השינה של אמו – וקושיות כאלה בדיוק הועברו לשגרירות ההולנדית על־ידי יעקב אייכלר, שהנו פרשן ערוץ הכנסת ויו"ר תא הכתבים הפרלמנטריים, אם כי יש להניח שלא להרבה זמן. ומעשה שהיה, כך היה: אייכלר הלז עמד להשתתף בנסיעה של קבוצת כתבים להולנד ולפגוש שם את שר החוץ מקסים ורהאכן. כמקובל במקרים כאלה, וכיוון ששר החוץ ההולנדי, כרוב הפוליטיקאים, לא יכול להסתכן בשאלות שאין להן תשובות מוכנות מבעוד מועד ר"ל, נתבקשו הכתבים למסור את שאלותיהם מראש. היות שהשר אינו דובר עברית, וגם ההולנדית של רוב הכתבים איננה שוטפת, הושגה הסכמה שבשתיקה לנסח את השאלות בלשון המשותפת לשני הצדדים, האנגלית.

על השלכות ההבנה ההדדית הזאת אולי כבר שמעתם: אייכלר, ששליטתו בשפה האנגלית דומה, כמסתבר, לזו שבשפה ההולנדית, נעזר בתוכנת "בבילון" כדי לתרגם את שאלותיו לשפה הזרה. למרבה הצער, הוא לא טרח לברר כמה נאמנות היו התוצאות למקור, וכך ארע ששר החוץ ההולנדי נחקר, ואני מצטט, "The mother your visit in Israel is a sleep to the favor or to the bad your mind on the conflict are Israeli Palestinian, and on relational Israel Holland".

חדי העין שביניכם ודאי הבחינו כי קובץ המלים שלעיל לוקה בשלל שגיאות תחביריות ולקסיקליות, וחמור מכך, באיות אמריקני קלוקל של המלה favour. גם בשגרירות ההולנדית שמו לב להיות השאלה יוצאת־דופן במקצת, מה שגרר חיש־קל תקרית דיפלומטית זוטא, ובעקבותיה קולות צהלה ושעשוע בקרב מתרגמים מקצועיים. הפאשלה החמורה של התרגום הממוחשב, קראו מתרגמי ישראל מקצה הארץ ועד קצה, אינה אלא הוכחה ניצחת לנחיצותם – וחזקה עליה שתבהיר לכל באי עולם את חשיבות התרגום המקצועי והמיומן.

מזל? גינה זו שאלה של מזל?
זוטא

מיד כששמעתי על המקרה המבדח הזה, מכל מקום, נזכרתי בידיעה שהגיעה אל שולחני דרך הקוראת המתמידה אינגריד. בצל פרשת "טין־טין בקונגו", מעטים הבחינו בהחלטתה של הוצאת מ. מזרחי לפרסם תרגומים חדשים לסדרת העלילונים המפורסמת של ז'ורז' רמי – ובבחירה התמוהה שלה להטיל את מלאכת התרגום על אחד, אורי פינק.

פינק מוכר לקהל העברי בזכות כישוריו כקומיקסאי: הוא אחראי על "זבנג!" ועל "סופר שלומפר", וגם על פרויקטים פחות מוכרים, מ"חרצולי החלל" המהנה, דרך "הבלי משיח" המעניין וכלה ב"ספר הג'ונגל" הסטירי. הוא לא מוכר בתור מתרגם. זאת ועוד: שליטתו בשפה הצרפתית, שבה נכתב טין־טין במקור, שקולה לזו של יעקב אייכלר באנגלית, ואולי אף גרועה ממנה. את ההוצאה כל זה לא הטריד, ובמקום לשכור את שירותיו של מתרגם מקצועי מצרפתית, בחרו להסתמך על נסיונו של פינק בחיבור עלילונים, ולקוות שזה יספיק למלאכת התרגום. תוכלו להבין, אפוא, את החשד שבו ניגשתי לחוברת הראשונה שיצאה מתחת ידו, "האי השחור".

העמוד הראשון לא בישר טובות. כבר בריבוע הששי מחליט פינק לשנות את שם ידידו הטוב של טין־טין – "שלגי" באופן מסורתי – ל"שלג". למה? ככה. בתחתית העמוד פונה טין־טין לצמד אנשים שמטוסם קורקע במלים "צריכים עזרה או משהו?", שמבטאות, ככל הנראה, נסיון של המתרגם לשוות לטקסט חיות מזויפת כלשהי, שאין לה זכר לא במקור (puis-je vous être utile?) ולא בתרגום האנגלי, שעליו פינק הסתמך (can I help?). הוריאנטים המשונים האלה מופיעים בתדירות מופרכת ממש: בשורה הראשונה של העמוד השני גורם פינק לאחות להסס ("אה.. אתם יכולים להכנס" ) לפני שהיא מתירה לתומסונים לפגוש את טין־טין הפצוע, השתהות שאין לה זכר במקור (לא האמיתי, "oui, il va mieux", ולא זה של פינק, "you can go in" ) – ובריבוע הבא הוא מכניס לפיו של טין־טין את המלים "מיליון אחוז!", ביטוי שבו צפוי העתונאי הצעיר להשתמש רק בכתבה שכותרתה "ביטויים שבהם אין שום סיכוי שאשתמש, אף פעם, לעולם".

כל זה מתגמד לעומת מה שקורה בריבוע החמישי של העמוד. כשהתחלתי לקרוא את "האי השחור" לא היו תחת ידי המקור הצרפתי והתרגום לאנגלית; שלחתי את מחלקת המחקר של "דרך ארץ" להשיג אותם רק בעקבות הניסוח שאותו אחשוף בפניכם מיד. אלה המקורות (לחצו להגדלה):

אלה מכם שבקיאים ברזי השפה הצרפתית הבחינו, יש להניח, שתומסון בכלל לא אומר אותו דבר בשני הפאנלים שלעיל. התרגום האנגלי, ככלל, לא נאמן לניסוחים של ארז'ה – בניגוד לתרגום הגרמני המצוין של אילזה שטרזמן, יש לציין – אבל כן משתדל לשמור על רוח הדברים. התרגום של פינק דומה, כצפוי, לנוסח האנגלי, אבל עם טוויסט משלו. "לעניות דעתי, כל העניין לא מריח טוב", נאנח תומפסון, ועל כך עונה לו תומסון, ואני רציני וביוגרפי: "ליתר דיוק – כל הריח שלי הוא כמוני – לא מעניין".

אחזור על זה שנית: "כל הריח שלי הוא כמוני – לא מעניין".

זה לא משפט שאורי פינק אמור לפסול כמתרגם מקצועי, או כאיש ספרות, או כעורך עתיר־נסיון. זה משפט שהוא אמור לפסול כדובר עברית, ריבונו של עולם.

רמת התרגום לא משתפרת בעמודים הבאים, חלילה. פינק משפיע עלינו משחקי־מלים מאולצים ("יש לך רעיונות טובים ונועזים, שלג, אבל לפעמים העיזים יוצאות מכלל שליטה"), ניסוחים לא טבעיים (פחות או יותר בכל עמוד), חוסר עקביות בשמות הדמויות (ד"ר מילר הוא ד"ר מולר, ובסוף הספר – ד"ר מיולר) ולפחות שגיאת כתיב אחת ("אתה בכלל משיג גבול"). אבל, לא זו הנקודה. אפשר היה לצפות מאורי פינק לפסול את עצמו מתרגום הספר – בהתחשב בהעדר הנסיון שלו, ובעובדה שאינו דובר צרפתית – אבל ראוי להפנות את האצבע המאשימה דווקא לעבר ההוצאה, שהיה עליה לחזות את רמת התרגום, ולבכר מתרגם מוצלח על־פני מתרגם ידוען.

וכך אנו חוזרים, לבסוף, למקרה אייכלר, ולשמחה שבה הצביעו המתרגמים המקצועיים על ההוכחה לנחיצותם. נכון – מי שלא יפנה למתרגם טוב, סופו שיקבל תרגום מחורבן. אלא שאותם מתרגמים לא העלו בדעתם את סדר העדיפויות של מ. מזרחי, שהזמינה תרגום כזה ביודעין, ובלבד שתוכל להרוויח מעט יותר. כאן, ולא בתרגומי המכונה העלובים, נמצאת הסכנה הממשית לעתיד המקצוע.



על הצורך באקטוארים בראי ההלכה.

23 10 2007

ובכן.

כפי שידוע לכל מי שטרח לעיין במטא־בלוג, כותב שורות אלה ניחן בחוש הומור משובח. הנה, לדוגמא, בדיחה:

שניצל אחד עומד אצל החלון ומשקה עציצים. פתאום עובר למטה תפוח אדמה. "היי, שניצל", שואל תפוח האדמה, "אתה משקה?". "לא", משיב השניצל, "אני מאכל!".

והנה בדיחה שונה לחלוטין:

שניצל אחד עומד אצל החלון ומשקה עציצים. פתאום עובר למטה המבורגר. "היי, שניצל", שואל ההמבורגר, "אתה משקה?". "לא", משיב השניצל, "אני מאכל!".

יש לי בסטוק עוד מאות כאלה.

כיאה לכל בדחן מקצועי, על כל פנים, אני מוכן תמיד לשמוע חידודים משעשעים והלצות מוצלחות מפי חברים למקצוע. לפיכך שמחתי מאד לקבל את הפנייתה של הקוראת הנאמנה יאנה לעמוד הפרפראות וההומור של אגודת האקטוארים בישראל. אני יודע היטב מה אתם חושבים: עצם קיומה של "אגודת האקטוארים בישראל" הוא פרפראה לא רעה כשלעצמו. אלא שהעמוד הזה מוכיח מעל לכל צל של ספק שאקטוארים, בניגוד לסטיגמה המקובלת בקרב הציבור, הם אנשים תוססים ומלאי חיים, שמוכנים תמיד לשתף את הסובבים אותם בבדיחת־אקטואריה טובה, כמו למשל זו:

שניצל אחד עומד אצל החלון ומשקה עציצים. פתאום עובר למטה אקטואר. "היי, שניצל", שואל האקטואר, "אתה משקה?". "לא", משיב השניצל, "אני מאכל!".

אחרי שסיימתי להתגלגל מצחוק בתגובה לשנינויות הרבות – מה שקרה, עלי לציין ביושר, די מהר – התפניתי לשאלה החשובה באמת: מה גרם לקוראת הנאמנה יאנה להכנס מלכתחילה לאתר אגודת האקטוארים בישראל? מי מכם שמעיין תכופות ברשימותיה יודע שאת הבידור שלה היא מוצאת במקומות אחרים לגמרי, שאף אחד מהם איננו אתר בית של גילדה מכובדת. מהעובדה שלא הוסיפה קישור לאתר האגודה אפשר להסיק שגם לא היה בכוונתה לנצל את מדיניות הלנקוק=לנקוק שבה הוא דוגל. תוכלו להבין, אפוא, את גודל מבוכתי לנוכח התעלומה המסקרנת.

כחלק ממדיניות ההמנעות מנהיגה של תאגיד ‘דרך ארץ’, הרכב סתם חונה שם
מחלקת המחקר של "דרך ארץ" שוקדת על פתרון התעלומה (אילוסטרציה)

כך תהיתי, לילות כימים, מה גורם לאדם מן היישוב לחפש לעצמו אקטואר. תשובות מופרכות לחלוטין – למשל, התייעצות בנוגע לתאריך פטירתו המשוער של אדם שנוא – נפסלו על הסף; תשובות שאינן כאלה, כגון מציאת חתן שקול, אמין ומיושב בדעתו, בעל עבודה יציבה ומכניסה, נדחו לאחר שיקולים מעמיקים. כבר חששתי שלעולם לא אגלה את האמת, ובצר לי פניתי לנשק יום הדין, התייעצות במקורותינו. מי שחזה בכשרון רב את רוב ההתנקשויות הפוליטיות של זמננו, כמו גם את הערך המדויק של פאי, ודאי יוכל לענות על החידה המסובכת שהטרידה אותי.

"בוקר טוב", פניתי אל המקורות. "האם יש לכם -"
"תשובה עבורך?", ענו המקורות. "כן, יש לנו."
רעדתי בציפיה. "באמת יש תשובה? לשאלה הגדולה של האקטואריה?"
"כן."
התרגשתי מאד, על אף שידעתי שהרגע הזה אמור להגיע.
"ואתם מוכנים לגלות לי אותה?"
"מוכנים."
"עכשיו?"
"עכשיו."
לחלחתי את שפתי היבשות.
"אבל לא נראה לנו", הוסיפו המקורות, "שהיא תמצא חן בעיניך".

אחסוך מכם את חילופי הדברים בינינו מהנקודה הזאת ואילך. אציין רק שהמקורות הפנו אותי, הפעם, למסכת בבא מציעא ס"ב ע"א. מוצגת שם סוגיה הלכתית חשובה ביותר: שניים מהלכים במדבר, ולאחד מהם קיתון של מים. אם כל אחד מהם ישתה מחצית הכמות, ימותו שניהם; אם ישתה אחד מהם את כל המים, לעומת זאת, הוא יצליח להגיע למקום יישוב. (אתם עשויים לחשוב שמדובר בסיטואציה תלושה לחלוטין מהמציאות, אלא שאין להתייחס לסוגיה באופן מילולי: העקרון עובד באופן זהה עם קיתון של מיץ תפוזים, ובשינויים קלים גם עם קיתון של דיאט ספרייט.)

בשלב הזה מביע אחד בן־פטורא את דעתו, כי מוטב שיחלקו את המים וימותו יחד, ואילו רבי עקיבא חולק עליו ומצווה על בעל הקיתון לשתות הכל. וכאן עלי להוסיף על דברי שניהם: האסטרטגיה של בעל הקיתון נגזרת ישירות מהסיכוי לשרוד לאחר שתיית מחצית המים! נניח שהרווח שלו הוא 10 במקרה שבו שני החברים שורדים, 5 במקרה שבו הוא שורד לבדו, ואפס במקרה שבו שניהם מתים במדבר; אזי אם אין כל סיכוי לשרוד ללא שתיית קיתון שלם, ברור שעל בעל הקיתון לשתות הכל: התוחלת כאן היא 5, לעומת 0 במקרה של חלוקת המים. אבל אם סיכויי ההשרדות לאחר לגימת חצי קיתון הם 50%, התוחלת לשתיית כל המים היא 5, ולחלוקתם שווה בשווה היא גם כן 5 – ואם סיכויי ההשרדות הם 75%, התוחלת לשתיית קיתון שלם נשארת 5, אבל תוחלת האסטרטגיה החלופית, חלוקת המים, היא כבר 7.5.

מובן שהחישובים האלה נעשים מסובכים יותר: צריך לקחת בחשבון חלוקות לא שוות של המים, להעריך את סיכויי ההשרדות לפי סנטימטר מעוקב, להתייחס למגוון אירועים בלתי־צפויים. ומי מוכשר לעמוד במשימה כזאת?

נכון מאד. אקטוארים.

אין מנוס, אפוא, מהמסקנה שלהלן: מי שמחפש אקטואר, עושה זאת כהכנה לסיורי־ישימון מסוכנים ומפרכים עם חברים. ואכן, זמן קצר לאחר ששלחה אותי לאתר אגודת האקטוארים בישראל, יצאו יאנה וחברה – אני רציני וביוגרפי – לטיול בנגב. הצטרפות מקרים סתמית? הצחקתם אותי.

ואגב הצחקתם אותי, יש לי בדיחה מצוינת על ספגטי. רוצים לשמוע?



על תשדירי השירות של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בראי מילת הגנאי "כלבה".

5 09 2007

ובכן.

כפי שרובכם יודעים, עבדכם הנאמן הוא מגניב־על. וממש כמו כל האנשים שבטוחים בגזעיותם המובנית, גם לי אין כל צורך להוכיח אותה לעולם באמצעים חיצוניים, דוגמת חבישת בנדנה, נהיגה במכונית ספורט או חיי חברה מפותחים. וכך, ביום שישי האחרון, כשאנשים פחות גרוביים ממני יצאו לדיסקוטקים, ישבתי אני במרתף של אחוזת גבאי וצפיתי במשחק הכדורסל המשובח בין נבחרות ישראל ומקדוניה.

ישראל (זהירות, ספוילר) ניצחה, בסופו של דבר, וזכתה להעפיל לאליפות אירופה ולחטוף שם בראש מיוון (אתמול), רוסיה (היום), וככל הנראה גם סרביה (מחר). אבל לא לשם כך הטרחתי אתכם הנה. האירוע המרגש ביותר במשחק כלל לא היה קשור למשחקם של בחורינו המצוינים, וגם לא לזה של הנבחרת, אלא דווקא לתשדיר השירות החדש שהפיקה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לכבוד פתיחת שנת הלימודים ה'תשס"ח.

עבור המעטים מביניכם שלא צופים בערוץ הראשון, ועקב כך לא נחשפו לתשדיר החשוב, עלי לתאר אותו בקווים כלליים. בפתיחה מוצגת ילדה עולה על אופניים ומסובבת את הפדלים; הרוח בפנים, והיא בעניינים. הדרך מסוכנת, אבל יש לה שומרת – לא! בעצם אין לה! כשהילדה עוברת ליד קבוצה אחרת, בולטת העובדה שאין לה קסדה בראש, קסדה בראש טוב.

בשלב הזה מופעלים כל השטיקים הרגילים של הרשות: לצד השחור־לבן ומוזיקת הרקע המאיימת, שמלווים אותנו לכל אורך התשדיר, נוסף קריין חמור־סבר: "לתת לילד לרכוב בלי קסדה…", הוא פותח בקול סמכותי, אבל לא משלים את המשפט. לפני שנשמע את ההמשך, נראה את הילדה מאבדת את שיווי המשקל ונופלת בעוצמה על המדרכה; צרחות אימה וסירנות אמבולנס נשמעות ברקע, בעוד אבני האקרשטיין מתמלאות אט־אט בדם כהה. אין לנו אלא לצפות לסיום החלטי ומרתיע: "לתת לילד לרכוב בלי קסדה… זה להזריק לו ציאניד!", "לתת לילד לרכוב בלי קסדה… זה לפלוש לפולין במתקפת בזק!", "לתת לילד לרכוב בלי קסדה… זה להשתמט מצה"ל!", משהו מסדר הגודל הזה. אחרי הכל, מדובר במי שהסבירו לנו שנהיגה בשכרות היא רצח בכוונה תחילה, ושכל העובר באור אדום הוא מחבל. תארו לעצמכם את תדהמתי כשנתברר לי לבסוף שלתת לילד לרכוב בלי קסדה…

… זו שגיאה חמורה.

סימן קריאה.

כצפוי, התשדיר הזכיר לי את הצעת החוק הטריה של עיריית אולד־ניו־יורק, שעליה למדתי בפוסט הזה של שרון. בקצרה, מוצע שם לאסור את השימוש במילה "bitch" ברחבי העיר, כיוון שהיא "מייצרת פרדיגמה של בושה וחוסר כבוד". אם אני קולע לדעתם של גדולי העירייה, הרעיון הוא כזה: יש מגוון כינויים שבהם ניתן לכנות נשים. (זו הפרדיגמה, לענייננו: קבוצת ההתחלפות של המילה "אישה".) אם נמחק מהפרדיגמה שלנו את כל הביטויים המעליבים, יהיה בלתי אפשרי להעליב נשים, וכך יקיץ הקץ על כל הדיכוי הנשי ולא יהיה עוד צורך בריקי כהן־לזרוב. הגיוני.

האמת היא, כמובן, ש"פרדיגמת הבושה וחוסר הכבוד" התקיימה לפני המילה "כלבה" ותשאר גם אחריה. אפילו יצליחו למגר שוטרי ניו־יורק את השימוש במילה הספציפית הזאת, ברור שתושבי העיר ימלאו את החלק השלילי של הפרדיגמה במהירות רבה. עלבון אחד שאני יכול לחשוב עליו, לדוגמא, הוא "חבל שההורים שלך לא שגו באופן חמור". זאת ועוד: גם אם ייאסר השימוש בכל המלים שנחשבות, היום, לעלבונות, כל מה שיקרה הוא שהמלים הנייטרליות דהיום יהפכו לעלבונות, והמלים הגבוהות – לנייטרליות. למלים אין ערך אבסולוטי; הערך שלהן נקבע ביחס למלים אחרות.

אותו עקרון תקף גם בתשדירי הזהירות בדרכים. לא צריך להיות משתמש "חלונות" כדי לדעת ששגיאה חמורה היא עסק ביש שמוטב להמנע ממנו; אבל בעולם שנוצר בתשדירים הקודמים, זה שבו נקודת ההתייחסות היא "חבלה בחיי אדם" או "רצח בכוונה תחילה", מדובר בעבירה פעוטה לתפארת. דווקא זו היתה הטעות של לשכת הפרסום הממשלתית בתשדירים הקודמים שלה: לא ההקצנה כשלעצמה, אלא מחיקת כל דרך חזרה. כל תשדיר שירות לא־קיצוני שתפיק היום ייראה נלעג. יש על הכביש רוצח מסוכן; לכו תסבירו עכשיו לציבור שנסיעה ללא חגורת בטיחות היא, נאמר, "מעשה לא אחראי". יהיה יעיל באותה מידה להפיק את התשדיר שאני רואה בעיני רוחי כעת: "מי שנוסע ללא חגורת בטיחות", צלילי תאונה, ילדים מתרסקים אל השמשה הקדמית ופיסות גולגולת מתפזרות על הכביש…

"… לעולם לא יהיה מגניב כמוני".

סימן קריאה.



יש לי יום הולדת

26 08 2007

… אבל רק בשנות ירח.

אם תרצו לדעת מתי באמת יש לי יום הולדת (רמז: קצת לפניו), לכו ללוח ימי ההולדת של הבלוגספירה אצל אורי קציר, ואז הוסיפו את שלכם.



אין לי מכונית, אבל אני בתנועה מתמדת.

13 08 2007

חלמתי שאני נוהג.

לא, בעצם זה לא מדויק. חלמתי שאני מחפש איפה חניתי, כדי שאוכל לאסוף במכונית את שאר המשפחה. כמובן, החלום הזה מופרך לא פחות; יש שלל דברים, לפחות ארבעה, שאני כן יודע לעשות, אבל שינוע מכוניות אינו אחד מהם, ונראה שגם לא יהיה. התירוץ הנוח הוא חוות־דעת פסיכיאטרית שאוסרת עלי לנהוג, אבל באותה מדה אני יכול להעדיף תחבורה ציבורית מטעמים אקולוגיים כבדי־משקל, מסיבות פיננסיות חשובות, או מחשש שייתקע בי מאחור נהג משאית עם מאה ותשעים הרשעות קודמות.

האמת היא שאני לא מתיימר לשלוט בשום דבר ששוקל יותר ממני.

נהיגה במכונית היא, כידוע, עניין מסוכן. אני לא נביא, אבל בין חמש־מאות לשש־מאות איש ימותו השנה בכביש. כמה ייפגעו מרכב שלא עצר ברמזור אדום; אחרים כיוון שדווקא כן עצרו ברמזור צהוב; אחדים יתנגשו במכוניות אחרות מפני שלא שמרו מרחק, ולא מעטים יירדמו על ההגה וייכנסו בבניין. סביר להניח שכמה מאות או אלפי תל־אביבים יקפדו את חייהם בשל מחלת ריאות כלשהי. וזה לפני שהגענו לסכנות הגדולות באמת.

רוב האנשים לא אוהבים לסכן את חייהם סתם־כך. (אלה שכן, נאלצים לשלם פרמיות ביטוח גבוהות, ואת זה כל האנשים לא אוהבים לעשות.) לפיכך – ואת השאלה הזאת אני מפנה לתושבי מדינות שבהן, בניגוד לישראל, יש תחבורה ציבורית – לשם מה הם נוהגים? הרי תכליתה היחידה של הנהיגה היא הגעה מנקודה א' לנקודה ב', והאלטרנטיבה משיגה את המטרה הזאת תוך שמירה על שלמות גופו של הנוסע בהסתברות גבוהה למדי. היי, היא אפילו זולה יותר. ובכל זאת, לא צפויים ליצרניות הרכב קשיים כלכליים בעתיד הנראה לעין.

כמה מאות או אלפי תל אביבים
כמה מאות או אלפי תל־אביבים (אילוסטרציה)

בחלומי, כדי להגיע למכונית הייתי צריך לעבור דרך בניין גבוה שלקירותיו טפט בצבע אפרסק, מלא בפרוזדורים, מסדרונות וגרמי מדרגות. כבר עברתי בו פעם אחת, אבל הפעם לא הצלחתי למצוא את המדרגות הנכונות. והנה, כשכמעט אמרתי נואש והשלמתי עם הידיעה שלעולם לא אמצא איפה חניתי, נתקלתי בנערה שעבדה שם, ולה עין ימנית במצב שאיננו מן המשופרים.

"מה קרה לך בעין?", שאלתי.
"אבא שלי מכה אותי", ענתה בגילוי־לב אופייני לשיחה עם אדם זר שזה עתה פגשה.

מכאן כבר היה קל מאד לגלגל שיחה. גיליתי שהיא ניחנה באינטלקט מרשים, בחביבות טבעית ובחוש הומור בריא, כפי שיפתח כל אדם שהחיים יתאכזרו אליו עד כדי עבודה בלבירינת כתום. אני גם די בטוח שהיא לא היתה סיינטולוגית. (א0 נקודות וכו'.)

בשלב הזה התעוררתי, אמנם שוב לבד, אבל עם תובנה מופלאה: לעולם לא הייתי פוגש אותה אלמלא חיפשתי את מקום החניה שלי. ומכאן הדרך היתה קצרה למסקנה הכללית: נהיגה במכונית היא רק כלי עזר למציאת בני זוג. אמנם הנהגים מסכנים את חייהם, אבל כנגד זה שקולה הנסיקה המשמעותית בסיכוייהם למצוא נפש תאומה, או, לכל הפחות, בן אדם לשתות אתו ולהעביר אתו את הלילה. הרי לכם עקרון ההכבדה בבני־אדם.

אני, אגב, בכל זאת לא מתכוון להוציא רשיון. אבל זה בסדר, יש לי פתק מהפסיכיאטר.



עשרה אלבומים שכדאי להכיר (ויש סיכוי סביר שטרם נזדמן לכם)

25 07 2007

ובכן.

תשעה באב חלף, ועמו התירוץ היחיד שהיה לכם להמנע מקבל את ההמלצות האלה. אלא אם אתם לא סומכים עלי, ובמקרה כזה מה אתם עושים פה בכלל, לכו להקשיב לגוגול בורדלו.

פוסט זה משתתף, כמובן, בפרויקט העשרה לכבוד יום הולדת הבלוג של חנית. בלוגולדת שמח!

הערה: פעם היו פה גם שירים. אבל הקישורים מתו מזמן.

אחר כך בא הגשם אחר כך בא הגשם (החשמליות) [$]

גם כשאני מאזין לו באמצע אוגוסט, אני כמעט מצפה לשמוע טיפות של גשם בחלון (אה, בחלון, אה). פצצת אהבה, תסכול, עצב וגעגוע שצובעת את העולם באפרפר יפהפה למשך ארבעים ושש דקות.

בדרך שלך בדרך שלך (אתניX) [$]

אלבום הקונספט המבריק של הלהקה הותיקה, שחתם את תקופת הדשדוש שלה בסוף שנות התשעים. עוקב אחרי מסע התבגרות, מהעריסה, דרך חינוך מיליטריסטי וקרע פנימי, וכלה בהכרעה לטובת הרגיעה והשקט. יש גם לא מעט כיסוחי־גיטרות, אם זה מה שאתם מחפשים. לבטח אחד משלושת האלבומים שהייתי לוקח לאי בודד.

אהבה ושנאה אהבה ושנאה (שפי ישי) [$]

אלבום הסולו היחיד של שפי, וחבל. שבעה שירי משוררים (יהודה עמיחי, נתן יונתן, היינריך היינה, יונה וולך, נתן זך, נעים עריידי ורוני סומק) ועוד אחד מאת שפי עצמו, כולם מולחנים בכשרון רב ומבוצעים בדיוק מרשים.

רביעיית מסנר רביעיית מסנר (רביעיית מסנר, אלונה דניאל, ערן צור) [$]

אוסף עיבודים לרביעיית כלי מיתר, בעיקר של שירים מימי "טאטו" ומדרכיהם הנפרדות של חבריה. ("בחצרות בחושך" הושמט בדיפלומטיות.) מסנר משלב את הקוורטט שלו בטבעיות רבה כל־כך, שהמאזין יכול בקלות להשתכנע שלפניו הגרסא המקורית.

קלרה הקדושה קלרה הקדושה (ברי סחרוף) [$]

דוגמא ומופת ליצירת פסקול, ששואב מהסרט המצוין ומעניק לו בחזרה. מ"מסדרון" האפל ו"בית טיקל" המרתיע, דרך "מהפכה" הפרוע, השיא של "חסידה" והגרסא האקוסטית המצמררת ל"ניצוצות", וכלה בקתרזיס של "הניצוץ", ברי סחרוף יוצר ביד אמן את האוירה החד־פעמית שבסרט הישראלי הטוב אי־פעם.

מים שקטים מים שקטים (מים שקטים) [$]

אחד הפייבוריטים שלי לשנת 2006 – וזו שנה שכללה, להזכיר, את "גג", "על המשמרת", "אחד חלקי אחד", "נגרים", "שלושים", "אדם" ו"ימי כפן". חבורה ירושלמית מוכשרת להכאיב מלהטטת בשיריה־שלה ושל אחרים.

1 1:1 (בעיקר ערן בר גיל, דבק ומור שטייגל) [$]

פרויקט גרנדיוזי משירי ערן בר גיל, כולל ספר שירה וקטעי קריאה לצד הלחנים של "דבק" ושטייגל. וזה עמוק כמו שזה יומרני.

איך עושים מים איך עושים מים (אבטיפוס) [$]

האלבום השני וההרבה־פחות־נמכר של "אבטיפוס". במבט לאחור, אפשר שרמז על קצה המוקדם־מדי של הלהקה; מלה טובה לתאר אותו תהיה "מותש". אבל, איזה תיאור נהדר של תשישות.

כל התשובות נכונות כל התשובות נכונות (מקרוני פבריקה) [$]

זהו האלבום הירוק ביותר ברשימה, תרתי משמע. "כל התשובות נכונות" יצא לפני קצת יותר משלושה שבועות, לא הגיע לרדיו, משום מה, אבל כן הגיע אלי, וזה מה שחשוב. כמה מוזיקאים, מהסוגה האלקטרונית דווקא, התאספו להקליט בעברית, ויצא להם האלבום המפתיע של השנה. פלא!

סימן שאלה, דה נו, ואחרי כל זה, הרי זמן מצוין לספר על האלבום הנחבא שלכם. (וגם כן לציין שסימן השאלה הזה צולם על־ידי המתקרא cutesmallfuzzy, אבל זה לא קשור.)


על מדיניות ההרתעה בראי "המוח מן הכוכב ארוס".

16 07 2007

ובכן.

אלה מכם שנוהגים לפגוש אותי גם מחוץ למרשתת, כלומר יאנה, מכירים בוודאי גם את האהדה הרבה שאני רוחש לסרטי־בי"ת, תחביב שלו אחראים כמה מחברי הטובים ביותר, כלומר יאנה. בכל סרטי הז'אנר, החל בקלסיקות "בועת ההרס" ו"תכנית ט' מהחלל החיצון", דרך "ברברלה מלכת הגלקסיה" ו"ד"ר פייבס הנתעב" וכלה ברביעיית סרטי עגבניות הקטל, יוצרת הרצינות, או מראית העין של הרצינות, שבה מטפלים קולנוענים בעלילות מופרכות לחלוטין אפקט קומי שערכו לא יסולא בפז. זה לא מקרי, להערכתי; הרבה יותר קשה לכתוב קומדיה מאשר טרגדיה. זו הסיבה שבגינה רוב הקומדיות המוצלחות לא נועדו להיות כאלה.

ממש לאחרונה, מכל מקום, צפיתי בסרט מצוין בשם "המוח מן הכוכב ארוס". עבור המעטים מביניכם שטרם ראו אותו, הרי העלילה בתכלית הקיצור (זהירות, ספוילר אחד ארוך): מדען האטום סטיב ועוזרו דן יוצאים לחקור מה פשר רישומי הקרינה הרדיואקטיבית הבלתי־סדירה שמתקבלים מ"הר המסתורין". הם מגיעים למערה שנפערה בהר זה לא מכבר, שם הם פוגשים את גור – מוח ענקי ושקוף־למחצה מן הכוכב ארוס. גור הורג את דן ומשתלט על גופו של סטיב, במטרה לנצל את כוחו הגרעיני של כדור הארץ על מנת לכבוש את היקום כולו. ארוסתו של סטיב, סאלי, מודאגת מאד מהשינוי שחל בהתנהגותו, שמתבטא, בין היתר, בנסיונות חוזרים ונשנים לאנוס אותה; למרבה המזל, מתגלה לפניה וול, מוח נוסף מאותו כוכב, שמספר לה על גור ועל תכניתו הזדונית, וגם כן מהי נקודת התורפה של מוחות מהכוכב ארוס. (שם, וזה מידע שכדאי לכם לנצור, לכל צרה שלא תבוא.) בינתיים גור מפוצץ שני מטוסים – חלקים מהם ממשיכים לרחף באויר ללא סיבה נראית לעין, כפי שקורה לעתים קרובות כשמטוסים מתפוצצים – מחריב עיר קטנה, צולה במטחי אנרגיה עוד כמה אנשים אקראיים, ומצליח לשכנע את ראשי כל המדינות המגורענות להעביר לידיו את תעשיות האטום שלהן. באותו ערב מצליחה סאלי ליידע את סטיב על נקודת התורפה הסודית, והוא מכה בחמת־זעם את גור באמצעות גרזן והורג אותו, מה שמחייב את סיום הסרט.

מן הדין יהיה להזכיר לכם שאני רציני וביוגרפי.

מטוסים מתפוצצים
מטוסים מתפוצצים

מה שהיוצרים המוכשרים לא טרחו להבהיר, על כל פנים, הוא עתידו של סטיב. כזכור, בנקודה שבה מסתיים הסרט משוכנעים כל שועי עולם שדי לו במבט חטוף כדי להשמיד את כדור הארץ, שהוא חסין מפגיעת כדורי אקדח, ושבאופן כללי לא כדאי להרגיז אותו. קשה להפריז בהערכת מצבו: לא זו בלבד שנפטר מחייזר מרושע שפלש לגופו במטרה להשתלט על היקום, סביר להניח שלא צפויות לו בעיות מצד פקחי חניה. למעשה, הוא מסוגל להשיג כל דבר חומרי שירצה:

סטיב (מבחין בעובר אורח): היי, איזו עניבה יפה! תן לי אותה!
עובר אורח: מה?!
סטיב (מכווץ את עיניו באופן מזרה־אימה.)
עובר אורח: תרצה גם את החגורה, אולי?

אותה שיטה אפשר ליישם כדי לזכות ביהלומים, באיים, ברשתות סופרמרקטים בלתי־כשרים. תנו דרור לדמיונכם. אפשר להביס אותה רק בהטלת ספק פומבית בעוצמת ההרס של סטיב; אלא שאיש לא יעז לצעוק שהמלך הוא עירום, מפחד שמא דווקא ההיפך הוא הנכון. יוצא שהתקווה היחידה להפחתה בכוחו של סטיב נעוצה בבגידה מצד אחד השותפים לסודו: סאלי, אביה ג'ון, וול, גור או ג'ורג'. את וול אפשר לפסול, מפני שלא סביר שיחזור לכדור הארץ כדי לטפל בבעיותיו הפנימיות; את גור אפשר לפסול, כי הוא מת; את ג'ורג' אפשר לפסול כי הוא כלב; ואת סאלי אפשר לפסול כי היא אוהבת את סטיב, וסיבותיה עמה.

נשארנו עם ג'ון. לצורך הדיון נניח שאין כל רגש בינו לבין סטיב, המצב הרגיל בין אב לבין מי שניסה לאנוס את בתו שוב ושוב בהשפעת חייזר מרושע. סטיב חייב להמנע ממצב שבו ג'ון רוחש לו טינה כלשהי; כיוון שכך, יכול ג'ון לסחוט אותו כאוות נפשו! הרי לכם האיש רב־העוצמה ביותר בעולם.

סביר להניח שג'ון ינצל את היכולת הזאת: הוא לא יכול להפסיד מנסיון לסחוט את סטיב, ולא יכול, מן הסתם, להרוויח מהמנעות מנסיון כזה. סטיב לא ידחה את דרישותיו; האפשרות היחידה שלו להפטר מהן היא, ובכן, להפטר מג'ון. וכך אנו מקבלים חישוב דומה: בין אם ג'ון מתכוון לסחוט את סטיב ובין אם לאו, אין לסטיב מה להפסיד מרצח – דיסקרטי, כיוון שסיכולים ממוקדים של קרובי משפחה נוטים להעיב על מערכות יחסים – של ג'ון, ואין לו מה להרוויח מהשארתו בחיים. הריגת ג'ון היא, אם תרצו, אסטרטגיה שלטת של סטיב: אין שום מקרה שבו עדיף לו להמנע ממנה.

המסקנה להיום: מי שמקור כוחו במדיניות הרתעה שאין לה על מה להתבסס, מוטב לו שאיש לא ידע מה כוחו האמיתי; ואם מישהו כבר יודע, צריך להרוג אותו.

בשבוע הבא: הסכמי אוסלו באספקלריית "ד"ר גולדפוט ומכונת הביקיני".



עדיפויות

19 06 2007

מרואיין: "תני לי, לפני איתותי המלחמה, לדבר קצת על איתותי השלום."

ליעד מודריק: "בקצרה, בבקשה."

ממש עכשיו בגלי־צה"ל.



מיליון מצביעים קטנים

12 06 2007

ובכן.

באחד האמשים, לגמרי לא מזמן, נכנסתי לסניף שוהם של "סטימצקי". זה קורה לי לפעמים, בעיקר מפני שאין בשוהם חנויות ספרים. ובעודי משוטט בין רב־מכר אחד למשנהו, צדה את עיני עטיפה מושכת בצבעים חמורי־סבר, שכללה צללית גסה של אדם בורח, והכותרת "חברי לנארד". בחלקה התחתון של הכריכה, ממש בין רגליו של, יש להניח, לנארד, הובהר כי הספר נכתב על־ידי "ג'יימס פריי, מחבר רב־המכר 'מיליון רסיסים קטנים'".

תקציר עלילותיו של פריי, למי ששכח או סתם הדחיק: במאי 2003 הוא פרסם את האוטוביוגרפיה ששמה נזכר בפסקא הקודמת, ושהפכה תוך זמן קצר לרב־מכר מטורף, גם בזכות המלצה של אופרה וינפרי. "מיליון רסיסים קטנים", ש"חברי לנארד" הוא המשכו, תאר בלשון ציורית וחריפה את חייו של פריי כאלוף שחמט בעל פיצול אישיות, שנאלץ להסתיר מסביבתו את היותו הומוסקסואל בשעה שהוא רוצח בריות מזדמנות בעזרת ירקות טבולים ברעל עכברים.

… או משהו כזה. הפרטים שציינתי לעיל אמנם פיקטיביים לגמרי, אבל לזכותי ייאמר שגם אלה שכתב פריי לא לגמרי חופפים למציאות. בשנת 2006 פרסמו כמה חסרי־חיים מהאינטרנט (אהלן, רענן שקד) את התחקיר "מיליון שקרים קטנים", שבו חשפו את דקיקות הקשר שבין האוטוביוגרפיה של פריי לבין הביוגרפיה הנאמנה־למציאות שלו; אמנם המו"ל, ומה שחשוב יותר, וינפרי, הביעו את תמיכתם ואמונם, אבל משגבר הלחץ נאלץ פריי להודות בכך שבדה מדמיונו פרקים נרחבים מספריו. על הדרך הוא גם הגה את הביטוי המקסים "אמת סובייקטיבית". קיצורו של דבר, האסוציאציות שמעוררות היום המלים "ג'יימס פריי" לא קשורות לאיכות ספרותית דווקא, אלא להונאה ולרמיה.

פרקים נרחבים
פרקים נרחבים

אפשר היה להניח שהרקורד המפוקפק של פריי יגרום להוצאה – זמורה־ביתן – להצניע את זהותו. אפשרות סבירה אחת, לדוגמא, היא ייחוס היצירות למקור עממי, ממש כמו שהנציונל־סוציאליסטים אנשים מסוימים שבשמם אין לנקוב עשו במקרה "לורליי". גם עמדה פחות קיצונית – ציון שם המחבר על העטיפה, ללא הבלטה מיוחדת – היתה מתקבלת על הדעת. אלא שבזמורה־ביתן לא מסתפקים באזכור שמו של פריי, אלא טורחים לסייע לקורא הממוצע, המתקשה להזכר מאין מוכר לו השם – "הנה! זהו הסופר שנתפרסם בכך שזייף קטעים רבים באוטוביוגרפיה שלו! קרא גם את חלקה השני – ייתכן שהוא פיקטיבי לא פחות!".

אולי הגישה הזאת נראית כמו יריה ברגל – הגם שלשקר אין כאלה – אבל לא כאן, לא במחוזותינו. בישראל כל פרסום הוא טוב, וכל נסיון מעלה את קרנו של בעליו. אין זה משנה מה ארע בפעם הקודמת שבה, למשל, כיהן אהוד ברק בתפקיד יושב־ראש מפלגת העבודה; עצם העובדה שהחזיק בעבר בתואר הזה מספיקה לשלי יחימוביץ' לתמוך בו, שהרי כבר היה פעם אוכל.

כדאי לשים לב לעניין הזה. בעוד מספר חודשים צפויים שלושה מועמדים לראשות הממשלה להתהדר בנסיון הרב שלהם; בידינו תשאר הבחירה בין ספרו החדש של מחבר "מלחמת לבנון השניה" לבין יצירתו הטריה של מחבר "מנהרת הכותל". ושוב לא תהיה הפריבילגיה להשאיר את כל העותקים על המדף.

(ובעניין משמח יותר: שרון חגגה אתמול את יום העצמאות של "דברים קטנים" באירוח המוני של כותבים, וביניהם גם עבדכם הנאמן, בפוסט אורח על סדרת המופת "קפטן פלנט".)