דרך ארץ. » בולדוזר ובובות וודו; סיסמת הבחירות של דורון שולדנפרי, גלובוסים ומנורות חשמל.

בולדוזר ובובות וודו; סיסמת הבחירות של דורון שולדנפרי, גלובוסים ומנורות חשמל.

18 11 2008

ובכן.

"שאלתי: 'בעל, אין לכם מדיניות שפויה יותר?'
והוא הביט בי ואמר: 'אישה, אם לא תשבי לטוות,
הראש יכאב לך חודש. מלחמה היא עסק לגברים!'"

(מתוך "ליסיסטרטה" לאריסטופנס זצ"ל, מיוונית: אהרן שבתאי.)

היכנשהו באיזור המכונה "מרכז הארץ" שוכנת קריה לא מאד קטנה. בנייניה אחידים, חוצותיה משוללי־אופי, אווירה מזוהם ואוכלוסייתה מנוכרת; על כן זכתה בכינוי המחייב וההולם "עיר העתיד". ושם הקרת – מודיעין.

בניגוד למה שהייתם עשויים לחשוב אילו עיינתם, בתקופה האחרונה, באיזה בלוג או שניים, הבחירות המקומיות של יום ג' שעבר נערכו גם בערים שאינן תל־אביב או ירושלים, ובכלל זה גם העיר מודיעין. לקראת יום הבחירות נערכו, כמקובל, מסעות־הסברה מטעם המועמדים, צמיתים אוחזי־כרזות הוצבו לצד דרכי תעבורה מרכזיות, ושלטים מאירי־עיניים, המהללים מועמד זה או מגנים את חברו, נתלו תחת כל עץ רענן; ומתוך שלל הפלקטים הססגוניים וססמאות־הבחירות השנונות בלטה מודעתו של אחד, דורון שולדנפרי: "מודיעין צריכה בולדוזר משלה".

תוכלו להבין, ודאי, מה רבה היתה פליאתי למקרא אותה הצהרה תקיפה. שכן לא בנקל אפשר להבין את כוונת המשורר, או, במקרה זה, הפרסומאי: ערים רבות מאד יש בישראל, יישובים – על אחת כמה וכמה, וחרף זאת, למיטב ידיעתי, טרם נמצא הפוליטיקאי המקומי שיבסס את מצע הבחירות שלו על ההצעה להשקיע את כספי הציבור ברכישת דחפור עירוני. יש גם להבהיר למה, בדיוק, הכוונה במילה "צריכה"; האם נחוץ למודיעין בולדוזר באותו מובן שבו היא צריכה, נאמר, כבאית משלה, או אמבולנס משלה? האם הבניה המרובה שהיתה מנת חלקה של מודיעין מאז הקמתה התאפשרה בזכות עבודתם של בולדוזרים שכורים, וקניית דחפור משל עצמה תשתלם יותר לעיר מבחינה כלכלית? האם שולדנפרי, כתושב מודיעין, רק מתקנא בערים אחרות, שצי כלי הרכב שלהן כולל לא רק דחפורים, אלא גם משאית־רכינה או שתיים, ואולי אפילו מערבל בטון? ועוד, המילה "בולדוזר" הודגשה בקו תחתון; האם מבקש המועמד לרמוז לשגיאות במדיניות הרכש של העיריה היוצאת, ולהציע שימוש נבון יותר בתקציב, כאומר: "לא שתילי דקל היה עלינו לרכוש, אלא בולדוזר"?

טרוד במחשבות אלה נסעתי באבטובוס מטרים ספורים, עד שנגלה לעיני שלט אחר מטעם אותו מועמד, והפעם: שלט שכלל את דוגמאות הפתקים שאותם הוא ממליץ להטיל אל הקלפי. הפתק הלבן, המיועד לבחירת הרשימה, לא היה מסעיר או יוצא־דופן. על הפתק הצהוב, לעומת זאת, הופיעו באותיות של קידוש לבנה המילים – ואני רציני וביוגרפי – "דורון שולדנפרי הבולדוזר".

אני לא יודע אם גם הפתק האמיתי נראה כך, אבל מאד מקווה שכן.

בשלב הזה, על כל פנים, ירדתי לסוף דעתו של מחבר הסיסמא: דורון שולדנפרי הוא־הוא הבולדוזר שלו מודיעין זקוקה, ובהזדהותו כך הוא מבקש להתפאר בעוצם־ידו, בנחישותו ובהיותו עוקר־הרים של ממש. או, אם להיות מליציים פחות, שולדנפרי מבקש שתבחרו בו כי הוא גבר־גבר.

שולדנפרי
שולדנפרי (אילוסטרציה); לא בתמונה: ספינה וחרב

"הוי, מטומטם, במה צדק?
שאין לנו זכות לייעץ אפילו אם אתם שוגים?
וגם שמענו איך נהוג היום לשאול ברחוב:
'אין גבר במדינה?' והנשאל עונה: 'חי זאוס, אין' -
לכן עכשיו, באסיפת נשים, החלטנו להציל
ביחד את יוון. כי לשם מה נחוץ עוד לחכות?
עכשיו תורנו לדבר, אתם הואילו להקשיב,
אם תשתקו כמונו, נתקן את מה שקלקלתם."

(שם)

פעם, לפני שאנטיוכוס ורדי הכריז שאין מקום לסאטירה בישראל, שודרה בערוץ השני תכנית טלוויזיה בשם "החרצופים". יש להניח שכל הקוראים כאן זוכרים, לפחות במעומעם, את חבורת הבובות הפלסטיות המעוצבות לפי קריקטורות של אנשי־ציבור ידועים, שבכמה ממערכוניהן יש יותר סאטירה מאשר בכל עונותיה של "ארץ נהדרת", למשל, גם יחד; אולי שכחתם, עם זאת, שבשלב מסוים הוצעו כמה בובות מיניאטוריות שכאלה למכירה. ראשים קטנים ורכים בדמות שמעון פרס ובנימין נתניהו, ומדומני – גם יאסר ערפאת, הופיעו על מדפי חנויות הסדקית ומוצרי הפופ, למען יוכלו אנשי־השמאל למחוץ באגרופיהם את פניו של נתניהו, והימנים – לקווצ'ץ' בחדווה את קלסתרו של פרס. ואף על פי שכך בדיוק שווקו המיניאטורות, לא הקים איש קול זעקה.

והנה, לפני שבועות ספורים הגיע הפטנט לארץ צרפת, ואף שוכלל. תחת ראשי הגומי העבריים זכו היריבים הצרפתים, ניקולא סרקוזי וסגולן רויאל, לבובות של ממש; אלא שאין המדובר בבובות סתם, כי אם בבובות וודו: כל ערכה שמייצרת חברת "K&B" מכילה, לצד הבובה, גם תריסר סיכות חדות ומדריך לשימוש נכון ויעיל בהן. כצפוי, מדובר בשלאגר יוצא־דופן: הערכות הגיעו עד מהרה לצמרת רשימת הלהיטים של סניף "אמאזון" המקומי ונמכרו ברבבותיהן. (אני יודע מה אתם חושבים; אתם שואלים את עצמכם איפה מצאו אנשי K&B מספיק "משהו של הראש, משהו של חוטים, משהו של הגוף, משהו של מתים" כדי לייצר כל־כך הרבה בובות וודו. ובכן, הם הסתמכו על התקדמות חדשה במדע הוודו, שמאפשרת להרכיב בובות כאלה גם עם אלמנטים מוחשיים פחות; במקרה זה, אוסף של ציטוטים מוכרים של הנשיא, המעטרים את בובותיו.)

מוחמד
יותר סאטירה מאשר בכל עונותיה של "ארץ נהדרת" גם יחד (אילוסטרציה)

להצלחה המרשימה של הבובה, מכל מקום, תרמה בעיקר תגובתו המהירה של סרקוזי על דבר פרסומה: תביעה משפטית. אך שמע הנשיא על הצעצוע החדש, וכבר מיהר לתבוע את גניזתו. סרקוזי הוא הנשיא הראשון בהסטוריה הקרובה של צרפת – מימי דה־גול ואילך – שפונה בעניין כזה לבית־משפט; ובשהותו הקצרה בתפקיד הספיק לעשות זאת – מן הטעם הזה ודומים לו – כבר חמש פעמים. רויאל, לשם השוואה, נמנעה מצעד דומה, והצהירה ברמז ברור: "יש לי חוש הומור".

גם לבית המשפט הצרפתי, כמסתבר, יש חוש הומור, או, למצער, הגיון בריא, והוא דחה את התביעה במהירות. אולם עדיין עומדת השאלה, מה חשב סרקוזי להשיג דרך פנייתו אל החוק; הרי גם המדויקת, החדה והמעליבה שבסאטירות, קל וחומר הלצה בלתי־מזיקה כזו שלפנינו, לא תפגע בתדמיתו ולו כזית בהשוואה לגיחוך שבתביעה הכמעט־אבטומטית. כל עוד יש לסאטירה רגליים, ואפילו רגל־עץ תותבת, יכולים מושאיה רק להפסיד מתביעת עלבונם. אריה דרעי, למשל, איים בשעתו לתבוע את "החרצופים" בשל בובת הרב עובדיה יוסף, אבל נסוג משהבין כי "אתה לא יכול לעשות לעניינך שום טוב בתגובה כזאת".

האם חמקה האמת הברורה הזאת מעיניו של סרקוזי? יש להניח שלא. זריזות התגובה, כמו ריבוי הדומות לה בעבר, מרמזת על הסבר חלופי: נראה שהנשיא מסרב להניח לעניינים האלה לגווע מעצמם, לתת למים לעבור מתחת לגשר, לכבוש את יצרו עד יעבור זעם; ותשובתו לשאלה "איזהו גיבור" היא שונה בתכלית מהמקובלת. בקצרה, סרקוזי לא מוכן שיפגעו לו בכבוד; וזהו העקרון שמנחה אותו, וגובר הן על תבונה, הן על אורך־רוח.

זית
זית (אילוסטרציה)

"- והוא מנה עוד מעלות: שהנשים לא מלשינות, הן לא תובעות לדין, הן לא קושרות נגד שלטון העם, הן מושלמות!
- ומה הוחלט?
- למסור את השלטון בעיר לידיהן. כי נתברר שרק את זה עוד לא ניסו."

(מתוך "מהפכת הנשים" לאותו מחבר, דרך אותו מתרגם)

בבחירות של מודיעין, לכל הפחות, לא הובילה הסיסמא המאצ'ואיסטית לתוצאות המקוות; שולדנפרי גרף מעט פחות מאלף קולות, המשקפים אחוזי תמיכה נמוכים אפילו מאלה של אהוד אולמרט, וגם נשאר מחוץ למועצת העיר. ואינני יודע את זהות המועמדים שנבחרו לעמוד בראש הרשויות המקומיות שלכם, אבל אני מאחל לכולכם חמש שנים תחת ראש המועצה הכי פחות גבר־גבר שהיה בנמצא.


פעולות

מידע על הקטע



4 תגובות על הקטע ”בולדוזר ובובות וודו; סיסמת הבחירות של דורון שולדנפרי, גלובוסים ומנורות חשמל.“

18 11 2008
איתמר סול(23:40:55) :

רואיל נעלבת אבל אומרת שזה מצחיק אותה, ואף אחד לא מאמין לה, וסרקוזי נעלב ואומר שהוא נעלב וכולם מאמינים לו. הדילמה היא שכאשר הציבור לא מאמין, הוא גם נוטה לשכוח מהר, בעוד שכאשר הוא כן מאמין הוא נוטה לזכור

18 11 2008
יניב(23:58:29) :

בין התביעה המשפטית לבין ההצטרפות לדאחקה יש עוד כמה שלבי־ביניים שמושאי הסאטירה יכולים לבור להם, אבל רובם אמנם בוחרים בדרך שנראית להם המבטיחה ביותר מבחינה תדמיתית, דהיינו, "כן, מאד אהבתי את החיקוי שלי". זה באמת לא נשמע מאד אמין, בעיקר כשהמשפט הזה מגיע בעקבות פסבדו־חיקוי מן הזן שאוהבים ב"ארץ נהדרת".
אני לא יודע להגיד אם רויאל נעלבה אם לאו. אבל אני כן מאמין שהבובה לא מפריעה לה יותר מדי. והיא גם יכולה לצחוק ולהיעלב בעת ובעונה אחת, אין כאן סתירה.

22 11 2008
תמר(16:08:16) :

הטעות של שולדנפרי היתה שהוא בחר ברכב העבודה הלא-נכון להוביל את הקמפיין. לו היה בוחר בטרקטור פלסטלינה בן שלוש וחצי (http://bookyfont.co.il/survey/shaul-hatraktor.html), מובטחני שהיה זוכה.

22 11 2008
יניב(23:25:37) :

אני לא רומז, חלילה, לפלגיאט של הגוב והגובה, אבל סיפור כזה בדיוק מופיע באחד הספרים של "רחוב סומסום", עם ציפורת בתפקיד שאול הטרקטור ואף־ארוכוס בתפקיד אמא שלו.
אם כבר ספרי ילדים, אז אמיל והבלשים: בבלוג שלו ("הבלוג של הבולדוזר". אני רציני וביוגרפי) יש פוסט שבו הוא מביע זעזוע עמוק מתופעת הונדליזם החותרת תחת אושיות הדמוקרטיה העירונית. כי מישהו צייר לו שפם על אחד השלטים. ברצינות.

השאר תגובה

באפשרותך להשתמש בתגים אלה :

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>