דרך ארץ. » אין לי מכונית, אבל אני בתנועה מתמדת.

אין לי מכונית, אבל אני בתנועה מתמדת.

13 08 2007

חלמתי שאני נוהג.

לא, בעצם זה לא מדויק. חלמתי שאני מחפש איפה חניתי, כדי שאוכל לאסוף במכונית את שאר המשפחה. כמובן, החלום הזה מופרך לא פחות; יש שלל דברים, לפחות ארבעה, שאני כן יודע לעשות, אבל שינוע מכוניות אינו אחד מהם, ונראה שגם לא יהיה. התירוץ הנוח הוא חוות־דעת פסיכיאטרית שאוסרת עלי לנהוג, אבל באותה מדה אני יכול להעדיף תחבורה ציבורית מטעמים אקולוגיים כבדי־משקל, מסיבות פיננסיות חשובות, או מחשש שייתקע בי מאחור נהג משאית עם מאה ותשעים הרשעות קודמות.

האמת היא שאני לא מתיימר לשלוט בשום דבר ששוקל יותר ממני.

נהיגה במכונית היא, כידוע, עניין מסוכן. אני לא נביא, אבל בין חמש־מאות לשש־מאות איש ימותו השנה בכביש. כמה ייפגעו מרכב שלא עצר ברמזור אדום; אחרים כיוון שדווקא כן עצרו ברמזור צהוב; אחדים יתנגשו במכוניות אחרות מפני שלא שמרו מרחק, ולא מעטים יירדמו על ההגה וייכנסו בבניין. סביר להניח שכמה מאות או אלפי תל־אביבים יקפדו את חייהם בשל מחלת ריאות כלשהי. וזה לפני שהגענו לסכנות הגדולות באמת.

רוב האנשים לא אוהבים לסכן את חייהם סתם־כך. (אלה שכן, נאלצים לשלם פרמיות ביטוח גבוהות, ואת זה כל האנשים לא אוהבים לעשות.) לפיכך – ואת השאלה הזאת אני מפנה לתושבי מדינות שבהן, בניגוד לישראל, יש תחבורה ציבורית – לשם מה הם נוהגים? הרי תכליתה היחידה של הנהיגה היא הגעה מנקודה א' לנקודה ב', והאלטרנטיבה משיגה את המטרה הזאת תוך שמירה על שלמות גופו של הנוסע בהסתברות גבוהה למדי. היי, היא אפילו זולה יותר. ובכל זאת, לא צפויים ליצרניות הרכב קשיים כלכליים בעתיד הנראה לעין.

כמה מאות או אלפי תל אביבים
כמה מאות או אלפי תל־אביבים (אילוסטרציה)

בחלומי, כדי להגיע למכונית הייתי צריך לעבור דרך בניין גבוה שלקירותיו טפט בצבע אפרסק, מלא בפרוזדורים, מסדרונות וגרמי מדרגות. כבר עברתי בו פעם אחת, אבל הפעם לא הצלחתי למצוא את המדרגות הנכונות. והנה, כשכמעט אמרתי נואש והשלמתי עם הידיעה שלעולם לא אמצא איפה חניתי, נתקלתי בנערה שעבדה שם, ולה עין ימנית במצב שאיננו מן המשופרים.

"מה קרה לך בעין?", שאלתי.
"אבא שלי מכה אותי", ענתה בגילוי־לב אופייני לשיחה עם אדם זר שזה עתה פגשה.

מכאן כבר היה קל מאד לגלגל שיחה. גיליתי שהיא ניחנה באינטלקט מרשים, בחביבות טבעית ובחוש הומור בריא, כפי שיפתח כל אדם שהחיים יתאכזרו אליו עד כדי עבודה בלבירינת כתום. אני גם די בטוח שהיא לא היתה סיינטולוגית. (א0 נקודות וכו'.)

בשלב הזה התעוררתי, אמנם שוב לבד, אבל עם תובנה מופלאה: לעולם לא הייתי פוגש אותה אלמלא חיפשתי את מקום החניה שלי. ומכאן הדרך היתה קצרה למסקנה הכללית: נהיגה במכונית היא רק כלי עזר למציאת בני זוג. אמנם הנהגים מסכנים את חייהם, אבל כנגד זה שקולה הנסיקה המשמעותית בסיכוייהם למצוא נפש תאומה, או, לכל הפחות, בן אדם לשתות אתו ולהעביר אתו את הלילה. הרי לכם עקרון ההכבדה בבני־אדם.

אני, אגב, בכל זאת לא מתכוון להוציא רשיון. אבל זה בסדר, יש לי פתק מהפסיכיאטר.


פעולות

מידע על הקטע



15 תגובות על הקטע ”אין לי מכונית, אבל אני בתנועה מתמדת.“

13 08 2007
Azure Ray(23:41:45) :

מזל שיש לך אותי ואתה לא צריך למצוא אף אחת אחרת. 8)

14 08 2007
יניב(00:39:43) :

תודה, יאנה, זה מאד מנחם לשמוע את זה מפיך. 8)

14 08 2007
אלעד יאיר(11:38:17) :

גם במקום עם תחבורה ציבורית די ענפה, כמו כאן (כרגע כאן זה נוריץ'), עדיין לפעמים נוח לעשות שימוש במכונית. למשל, אם תרצה לטייל בחיק הטבע, יש מקומות שהתחבורה הציבורית אליהם ממש גרועה ומגבילה אותך, בהנחה ואתה מוגבל בזמן (למשל, יש לך רק סוף שבוע אחד).
יש מקומות אליהם התחבורה הציבורית מסתיימת בשעות משונות, למשל שש בערב, כך שרצוי שתהיה בעלים של רכב, אם אתה רוצה לעבוד מאוחר (או שתיסע במונית).

ובלונדון, יש בתחבורה הציבורית אנשים מאוד מוזרים, שתויים ולעיתים אף מסוכנים.
לפני מספר חודשים אח שלי נשדד ע"י קבוצה של כשמונה סומלים.
הנהג בחר שלא ללחוץ על כפתור האזעקה, כי השעה הייתה מאוחרת ומרגע שהוא לוחץ על הכפתור, אסור לא להמשיך בנסיעה והשוטרים מצידם עשויים להגיע לאחר שעה ויותר.
האוטובוס מצולם בטלוויזיה במעגל סגור.
אבל הרשויות המוסמכות לא היו מוכנות לעשות שימוש בחומר, כי זה מבזבז להם המון זמן. שומרים את זה למקרי רצח או סתם "טרור".
אח שלי כמובן התלונן, אך לא היו מוכנים לספר לו על אופן הטיפול, כי הרי זה פוגע ב"פרטיות" של הנהג (הרי מה היא פרטיותו של נהג סורר לעומת אדם שנשדד, נחבל והיה צריך טיפול רפואי?).

אז עדיין, התחבורה הציבורית היא דרך מצוינת.
אבל אני יכול להבין אנשים שמעדיפים מכונית כדי להתנייד ממקום למקום.
אני רק שוכר לטיולים, העלות מאוד נמוכה, וזה שווה, ללא כאב הראש של להיות הבעלים של מכונית.

15 08 2007
יניב(01:04:06) :

פה ושם אפשר לארגן נסיעות משותפות, להתנייד באופניים (או ר"ל ברגל), לתפוס טרמפים. מעטים המקרים שבהם באמת אין ברירה. (ואם זה יקרה לי, אני בטוח שאוכל לאלתר!)

ברור שיש לתחבורה הציבורית חסרונות. ברור גם שהיא מסוכנת לעתים – העולם הוא מקום מסוכן. חנוך דאום התלונן על כך בדיוק היום בגל"ץ. ספק אם היא מסוכנת יותר מנהיגה ברכב פרטי. (ולית מאן דפליג שהיא זולה יותר, וחוסכת הרבה כאבי ראש.)

15 08 2007
אלעד יאיר(12:01:28) :

תחבורה ציבורית לא זולה יותר כשכל המשפחה רוצה לטייל. לאדם אחד, אפילו שניים זה שווה, אבל כשמדובר במספראנשים שנוסעים באותו אוטו, העלות של המכונית מצדיקה את עצמה, במיוחד אם זה רכב שכור שאין לך דאגה לטיפולים שלו.

על תחבורה ציבורית, בד"כ לא מקבלים הנחה על יעילות ונסיעה משותפת.
אם כי, עם אירו-פס, פס הרכבות של אירופה, אפשר לקבל הנחה שכמעט נושקת למחיר של כרטיס צעיר עד גיל 26, כאשר נוסעים שני אנשים או יות, בתנאי שכל הנסיעות מתבצעות ביחד.

15 08 2007
יניב(23:30:28) :

ודאי שהיא זולה יותר. כמה פעמים בשנה יוצאת כל המשפחה לטייל ביחד?
אם המכונית שכורה, יכול להיות שהמצב שונה. לא בדקתי את טווח המחירים.

16 08 2007
שיר-דמע(09:43:10) :

אני לא יכולה לענות בשם מקומות שיש בהם תחבורה ציבורית נורמאלית, כי אחרי הכל אני חיה בישראל. לי ההורים קנו רכב בתקופה שגרתי בירושלים ותחבורה ציבורית בירושלים נחשבה באופן משמעותי בטוחה פחות מאשר נהיגה ברכב פרטי. מצד שני. גם מאז שהדג נחש כתבו שבין חמש מאות לשש מאות איש ימותו השנה בכביש הסטטיסטיקות קצת השתפרו, והיום מדובר על בין ארבע מאות לחמש מאות בשנה, נדמה לי.
כיום אני נוסעת בתחברוה ציבורית כי אין לי כוח לעמוד בפקקים בכניסה לתל אביב כל יום, אבל העובדה שלוקח לי אותו זמן בדיוק להגיע ברכבת מבנימינה לתל אביב ובאוטובוס מתחנת הרכבת למקום העבודה שלי בתוך תל אביב גורמת לי כל פעם מחדש לשקול את העניין הזה שוב. בינתיים הרכבת עדיין מנצחת, אם כי לא ברור לחלוטין למה.

וכמובן, היעדרה המצער של תחבורה ציבורית בשבת ו/או במקומות ישוב שאינם תחת הקטגוריה "עיר" גם היא מאלצת אותנו, כמובן, להחזיק ברכב.

17 08 2007
אלעד יאיר(10:47:13) :

נראה לי שהשיקול הגדול באי קניית מכונית (מעבר לקטנות של אי זיהום אוויר וחיסכון בכסף) זה כאב הראש שבטיפול ברכב – מוסכים, ביטוחים, רישיונות וכדומה. זה רכוש מיותר, במיוחד לאור זה שאפשר לעשות בו שימוש ללא כל הטרחה הזו.

לגבי משפחות שמטיילות, יש לא מעט משפחות שמטיילות בכל סוף שבוע, כחמישים פעמים בשנה.
יחד עם השימוש שעושים ברכב בשאר ימות השבוע – לוקחים את הילדים (העצלנים) לביה"ס, קניות, נוסעים לעבודה וכו'.
זה עדיין לא משתלם, אבל הם עושים שימוש ברכב. לעיתים השימוש נועד רק כדי להצדיק את העובדה שהרכב נרכש.

20 08 2007
עמית קלינג(20:32:48) :

"האמת היא שאני לא מתיימר לשלוט בשום דבר ששוקל יותר ממני."

אהמ, יאנה?!

20 08 2007
יניב(23:43:59) :

שמה הרחק היא חופשיה, איש לא ישלוט באחותי. רק במקרה היא בסביבה.

שיר: פתרון אפשרי היה יכול להיות אופניים, אלא שלמיטב ידיעתי, בישראל עדיין אסור להעלות אופניים לרכבת. (למה? ככה.) כאמור, ישראל היא קטגוריה נפרדת.
מה שכן, התחבורה הציבורית אולי היתה אז מסוכנת במיוחד, ובכבישים אולי נהרגים רק 450 בני־אדם בשנה, אבל זו עדיין מדינה שנהגיה זקוקים לתשדירי שירות כדי לא לחצות פסי רכבת כשהמחסום מורד. לא כדאי לעלות על האספלט כאן.

אלעד: נראה לך שפתרון דוגמת שטאטאוטו יכול לעבוד בישראל? (רמז: לא.)

21 08 2007
אביטל(20:40:16) :

אוף, התחבורה הציבורית בארץ. שנאה.
לו יכולתי, עבור כל איחור/הברזה של קו הייתי מחייבת את מנכל"י וראשי אגד לנסוע חודש באוטובוסים לכל מקום.

21 08 2007
יניב(21:50:38) :

אני לא חושב שיש די חודשים בשביל זה. אבל הייתי מחייב אותם להוסיף עוד קו.

21 08 2007
אביטל(22:49:40) :

אני חוששת דווקא שהפגם בתוכנית שלי הוא שבתוך דקות יתווספו עוד כמה קווים ישירים מבתי בכירים למשרדם.

25 11 2007
שיר-דמע(18:30:38) :

במיקום שבו נמצא המשרד שלי בת"א, אופניים הם ממש לא פתרון, כי זה לא ייקח פחות זמן ממה שלוקח לאוטובוס.

25 11 2007
יניב(23:14:53) :

את עובדת באיזור המאד־מאד־הררי של תל־אביב?

השאר תגובה

באפשרותך להשתמש בתגים אלה :

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>