דרך ארץ. » היופי הוא בעיני מי שלא רואה; על רשימת מאה המלים היפות בעברית.

היופי הוא בעיני מי שלא רואה; על רשימת מאה המלים היפות בעברית.

26 07 2009

ובכן.

"ויש מלים שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה, ענבל למשל, שהוא מגלגל בלשונו בפליאה, כאילו זו הפעם הראשונה שטעם אותה, ענבללל, או יערה, או לביאה וגיטרה, ואגדה, וגחל, ונגינה, והבהוב, וניצוץ, וקטיפה, נמסות על לשונו, מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר־רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר."
(מתוך "ספר הדקדוק הפנימי", מאת דויד גרוסמן.)

כמו חלק ניכר מביניכם, יש להניח, גם אני רכשתי את רוב ההשכלה הארכיטקטונית שלי בגיל צעיר. קוביות הלגו לימדו אותי שיעורים שאחרים הבינו רק בגיל מתקדם – וכנגד זה, כשהגעתי אני לגיל המתקדם, נוכחתי שידיעותי לא התקדמו אתו, ועדיין מתבססות ברובן על פיסות של פלסטיק דני. אין בכך, כמובן, כדי לרמוז שהן שגויות – אמא שלי תמיד אמרה שאני מתקדם לגילי – רק נאיביות במקצת; ובנכונותה של אחת מהן, לפחות, אני משוכנע עד היום: קל מאד לבנות מבנה גרוע מאבנים טובות, וקשה מאד לבנות מבנה מוצלח מאבנים רעות.

תחולתו של כלל זה איננה מוגבלת, כמובן, רק לבניה באבן. ענק הגון קשה להרכיב מחתיכות חצץ, וזרעים משובחים אפשר בקלות לצרף זה לזה ליצירת גינה מבולגנת ומשוללת־חן. וכן בתחום הלשון: המבקש לייפות את משפטיו ופסקאותיו, יאה לו גם הבירור, אילו הן המלים שכדאי לו לבור. זמן רב לא היתה התעניינות כזו מלאכה פשוטה כלל ועיקר, אלא שהשבוע, פחות או יותר, הציב יובל דרור אתגר חדש לקוראיו, תחרות מציאת המילה העברית היפה ביותר – וימים ספורים לאחר מכן פרסם את קורפוס מאה המלים שנבחרו שם, ובראשן: "כמיהה".

תמונה מאת אנדרו ליפסון
רוב ההשכלה הארכיטקטונית שלי (אילוסטרציה)

מאה מלים הן כמות נכבדה, אמנם, אך לא נכבדה מספיק. הרשימה הקודמת בבלוג הזה, למשל – אתם אולי לא זוכרים, כי זה קרה כל כך מזמן – כללה קצת יותר מאלף ומאתיים מלים. הנוכחית כוללת כבר עכשיו כפליים ממאה. יתרה מכך, לא כל המלים שנבחרו מצטיינות בשימושיותן; ב"הלוואי" או ב"נו" אפשר לפרכס כל משפט שני, אבל אני מוכן להתערב שעברו לפחות יומיים מאז הפעם האחרונה שבה השתמשתם במילה "אחשדרפן", ואפילו המילה היומיומית לחלוטין "קיפוד" לא חצתה את דל שפתי הרבה מאד זמן, לפחות בלי "אחות של" לפניה. לא די ברשימת מאה המלים בעצמה, אפוא; כאנשי הצבא המרושעים בפריקוול של "סופר שלומפר", גם עלינו מוטל להעביר אותן שלל בחינות ולנתחן לפני ולפנים, עד אשר נוכל ליצור צבא שלם של מלים יפות, עפות ומתגלגלות מן הלשון, ואז למסור את כולן לדובר צה"ל האמיץ והגיבור.

מסתבר, על כל פנים, שהמשימה לא היתה קלה כשסברתי. הרי, למשל, הצגה של התפלגות העיצורים (והאפריקטות) ברשימת מאה המלים:

מאה
[חדי העין שביניכם יבחינו באיחוד בין האל"ף והעי"ן (בפינה הימנית העליונה), או החי"ת והכ"ף הרפה (מעל R). מתוך יצר מרדנות הפרדתי את הה"א, אבל לכם ולי ברור שהמצב איננו כזה.]

כיוון שהמלים ברשימה אינן עירומות, אין תמה שהעיצורים הנפוצים ביותר הם t ו־m, הנפוצים במורפמות עבריות. העניין הבולט האחר הוא ריבוי העיצורים השוטפים (למנ"ר): ארבעה מששת המקומות הראשונים, ובסך הכל כשלושים וחמישה אחוזים מכלל העיצורים. הרי לכם משהו לכתוב עליו הביתה! ועוד עיצורים שוטפים – אפשר אפילו להמציא איזו סברה, למה הם נחשבים נאים!

אלא שלכל זה אין, כמובן, שום תכלית בלי קבוצת ביקורת. נטלתי את מאתיים המלים הראשונות בספרו האחרון של דני סנדרסון, "עור התוף של קרדיף", עברית מדוברת לכל הדעות, והעברתי אותן תהליך דומה. הרי לפניכם המצב הרגיל בעברית, על פי המדגם הלא לגמרי אקראי אבל מספיק טוב לענייננו:

מאתיים

חדי העין וגו' יבחינו שמדובר באותו מצב כמעט בדיוק. כלומר, כן, בעברית יש קצת יותר "חחחח" משקוראי הגלוב מוכנים להודות, אבל זו לא תגלית מרעישה, לכל היותר תגלית מכחכחת בגרונה בנימוס. יפי המילה אינו נמדד, אפוא, בצליליה כשלעצמם. אחסוך מכם המתנה מורטת עצבים ואגלה – סליחה, ואגל – כי ברשימת המאה כן יש הרבה יותר רדופליקציות, וסתם הכפלות עיצורים, מאשר בקבוצת הביקורת; כמו כן, המלים בה ארוכות יותר – 55 מלים בנות שלוש הברות ומעלה, לעומת 60 מלים, 30% בלבד, אצל סנדרסון – בלי הבדלים של ממש במשקלים. נתונים חביבים, ונראה שיש בהם ממש, ובכל זאת חיפשתי משהו קצת יותר מרכזי.

השר לענייני ביורוקרטיה
המתנה מורטת עצבים (אילוסטרציה)

"איזה כאב געגועים היה לו ברגע ההוא אל יעלי, ואנשים מתנגפים בו, הי, ילד, תסתכל לאן אתה הולך, הקצב שלו לא מתאים, הוא מקלקל לכולם, מישהו מזייף באקורדיאון, רון קילוח בצינור, צינורות עורקי הנגב, קילוח, מלה יפה, אבל מקלחות משותפות, ויש גם קילוח של דם, ובזהירות רבה הוא נוטל את 'קילוח' מתוך בליל הרעש, מקלף אותה בעדנה, לוחש לתוך עצמו, חוליק, חוליק חוליק, שבע פעמים בכוונה גדולה, מן הסוף להתחלה, בפה סגור, שלא יחדור לתוכו ברגע הזה אפילו שמץ מזוהמת החוץ, מן הקולות וריח העשן וההמונים, וכך, בטהרה, מפשיט ומערטל את מעטה האבק והזיעה מקילוח, את הקרום הממושמש והמיובש, את כל הצלילים החורקים, הסתמיים, הלא מכוונים, מצפין בתוכו פנימה, במרכז החדש, בודק בחופזה את אלה שכבר הגניב לשם בימים האחרונים, גמיש, בדידות, איילה, כמוסים, קורבן, דמעות, מלים שהוא דולה בזינוק מתוך הזרם העצום, האינסופי, כל הזמן לקראתן, וכעת קילוח, שבעה ימים אסור לו לומר אותה בקול, עד שתיטהר לגמרי, תהיה כולה שלו. תהיה פרטית."
(שם. כלומר, כמה עשרות עמודים אחר כך, אבל "שם".)

את התשובה לא היה קשה למצוא; היא היתה גלויה לכל מי שעיניו בראשו, ומי שעיניו אינן בראשו היה יכול לקרוא בין התגובות המוקדמות בגלוב ולגלות אותה. העליתי בגורל עשר מלים מכל רשימה וחיפשתי אותן בגוגל. התוצאות לא אמורות להפתיע: מילה אופיינית מרשימת המאה מופיעה שם בערך 36,654 פעמים; מילה ממוצעת מן הסיפור של סנדרסון – 5,719,210 פעמים, כלומר, פי 156. אם מסלקים מכל רשימה את המלים הנפוצה ביותר והנדירה ביותר, היחס רק גדל: 20,318 לעומת 3,784,487, כלומר, פי 186.

תדהמה עשויה להיות תגובה מעט מוגזמת לנוכח הנתונים האלה, אבל להרים גבה יש מקום, ואפילו להרים שתיים. אם המלים האלה כל כך נאות בעיניכם, הו קוראי הגלוב, מדוע אינכם משתמשים בהן בתדירות גבוהה יותר? למה המילה "עגור" נפוצה פי שמונים ושבעה יותר מהמילה "כרוכיה", אם השניה יפה מהראשונה? איפה האוושה והעסיס, הנוגה והאשמורת? האם מדובר במזימה, למנוע מן הלשון העברית היומיומית לממש את מלוא הפוטנציאל האסתטי שלה?

האם האם האם אמרו לך פעם
למנוע מימוש של מלוא הפוטנציאל האסתטי (אילוסטרציה)

התשובה, כמובן, שהמלים האלה אינן יפות באופן אינהרנטי; הן לא נדירות חרף היותן יפות, אלא יפות מפני שהן נדירות. או, נאמר, לנדירותן יש חלק בהופעתן ברשימה; להערכתי, ניחוש סביר הגם שלא מגובה בנתונים, גם רשימה מקבילה של מאה המלים היפות־פחות בעברית היתה מורכבת ממלים שמופיעות בגוגל ברבבות, ולא במיליונים. אולי אפילו מאותן מלים עצמן. נדירות לא מייפה מלים, וגם לא מכערת אותן – זו השכיחות שהופכת אותן לסתמיות, מעקרת מהן כל אופי וייחוד. ובבואנו לבחור מילה יפה – או מכוערת, או נעימה, או טורדת־מנוחה – הרבה יותר קל להבחין בתכונותיה של מילה שלא צריך לשמור בקפסולה שבוע ימים, "עד שכל מה שדבק בה יתנקה".

מכל זה נובע, לענייננו, שדובר צה"ל ייאלץ להסתדר בלי תכנית לייצור אבטומטי ומהיר של מלים יפות; ולא ברשימת מלים מוכנה מראש יהיה עליו להצטייד, אלא באוצר מלים רחב ככל האפשר. וכיוון שזונות, כידוע, מפרכסות זו את זו, ותלמידי חכמים לא כל שכן, גם הקוראים כאן מוזמנים לתרום זה לאוצר המלים של חברו במלים – יפות או לא – שהכירו לאחרונה.


פעולות

מידע על הקטע



18 תגובות על הקטע ”היופי הוא בעיני מי שלא רואה; על רשימת מאה המלים היפות בעברית.“

26 07 2009
יניב(01:16:36) :

ואתחיל בעצמי, כיוון שמשלח היד שלי כולל היכרות עם מלים כאלה בתדירות גבוהה. בשבוע האחרון הכרתי את "גנוגנת", שהיא שמשיה או גגון, את "גנומון", שהוא השפיץ של שעוני שמש, ואת "אהורייר", שהוא סייס.
ועקב מזג האוויר: גנוגנת! ממלכתי תמורת גנוגנת!

26 07 2009
צביקה(08:30:25) :

לא יכול להיות, באמת אפשר לבנות ציור של אשר מלגו?!

26 07 2009
יניב(11:19:16) :

אפשר גם אפשר. התמונה היא גם קישור לאתר של אנדרו ליפסון, שהרכיב את המבנה הזה ואחרים כמוהו, וגם היה נחמד מספיק להסביר איך.

26 07 2009
lilit(14:15:26) :

השכיחות השוטפת יכולה בהחלט להסביר את הכמיהה והכיסופים, אבל מה עם אהבה?
והאם לא כדאי לייחס משקל גם להקשר? ודאי לא נכון לכל המילים ברשימה, אבל רבות מהן (ברשימת המאה, כמו גם התגובות המלאות ברשומה המקורית) שייכות לתחושות שהן בסך-הכל חיוביות. מאפיין שהוא בלי ספק פחות מדיד-גוגלית, אבל אולי חבל להזניח אותו. מה שדבק במילה הוא חלק הכרחי ממה שיפה בה, מהאווירה שלה, מעבר למצלול.
אז יש דומן, וטינופת, ונזלת, אבל הן החריג המוכיח את הכלל.

החלק האחר הוא כמובן התחושה שמעכשיו השימוש במילה "כמיהה" ירגיש בנאלי בהרבה. אולי ככה מתקלקלות מילים יפות

26 07 2009
יניב(14:49:45) :

יש ברשימה של יובל גם מלים נפוצות, בוודאי, אבל הן חריגות, כפי שהראיתי. יתרה מכך, ובמקרה של "אהבה" אני יכול גם להדגים, זה שדבק במילה הרבה לכלוך לא אומר שאי־אפשר לסלק אותו ממנה. הביטי בתגובות כמו 148, או 166, שהציעו את "אהבה" – סילוק הלכלוך הוא בדיוק מה שהן מכילות.

ההחלטה לא להתייחס למשמעות היתה מודעת. גם מפני שמדובר בעניין סובייקטיבי לחלוטין ("צהלולים", נניח – מילה חיובית? "פקפוק"? "תשוקה"? "פיתוי"? והיי, רגע – "אהבה"?), גם מפני שאין לי רשימה של מאה מלים מכוערות להשוות אליה, בעיקר מפני שברשימת מלים יפות צריך, לדעתי, להתייחס למסמן, ואולי לקשר בינו לבין המסומן, קצת יותר מאשר למסומן כשלעצמו. לפחות לפי העדויות הישירות של המציעים את צודקת, להקשר יש משקל רב בבחירה; אבל במקרה כזה אני לא רואה טעם ברשימה, הרי רוב המלים הן שרירותיות, והיינו יכולים לערוך רשימה של תחושות נחשקות או קונצפטים נעימים. הגיוני, בעיני, להכניס לרשימה כזאת מילה כיוון שהיא נשמעת טוב, או כיוון שהמצלול שלה מזכיר (אפילו בדיעבד) את הוראתה – כמו שנכתב שם, למשל, על "שקערורית". לא הגיוני להכניס את "אוושה" כי אוושות הן נעימות.

27 07 2009
kuterinyu(22:13:10) :

אני דווקא משתדלת להשתמש במילים שאני אוהבת. לא פשוט כמו שזה נשמע – נסה למצוא אמתלה לומר "פעפוע" בלי לסטות ממשמעותה המקורית.
(הפתרון שלי, כמובן, הוא להתעלם לחלוטין ממשמעותה המקורית. מי האדיוט שהקצה למילה כל כך יפה משמעות כל כך לא מדוברת? אנשים ממילא מבינים פחות או יותר מה אני רוצה, מההקשר. אז כמה מהם חושבים שאני קצת טיפשה, אז מה)

27 07 2009
יניב(23:04:00) :

אני חושד שגם הם משתדלים להשתמש במלים שהם אוהבים, הם פשוט פעפוע את המלים הלא נכונות.
(ככה?)

28 07 2009
lilit(00:30:05) :

כמו שהמפטי דמפטי אמר לאליס – "כשאני משתמש במילה, הרי משמעה בדיוק כמשמע שאני בוחר לתת לה – לא פחות ולא יותר".

28 07 2009
יניב(00:37:11) :

השאלה היא, האם את יכולה לתת למלים כל כך הרבה משמעים שונים.

28 07 2009
kuterinyu(09:23:27) :

לא! עם התחשבות במבנה ובמקצב של המשפט! ובטח ובטח בהטייה (במקרה שלך – "מפעפעים", לא "פעפוע". אבל היות וזו לא הטייה יפה במיוחד של המילה, אולי "פשוט המילים הלא נכונות מפעפעות להם"?).

28 07 2009
יניב(12:19:46) :

אני דווקא חושב שקצת דיסהרמוניה מוסיפה פלפל למשפט. דברים מושלמים יכולים להיות יפים, אבל קשה להם להיות מעניינים.

28 07 2009
kuterinyu(15:59:56) :

דיסהרמוניה זה דבר נהדר, במידה. וכמו שיאמר לך כל מי ש – שלא באשמתו כלל וכלל – מצא עצמו מאזין ליצירות א-טונליות, שימוש מופרז יכול לגרום זוועה וסבל. כמובן, דיסהרמוניה במידה לא מורידה משלמותו של המשפט, רק משנה את אופיו.
ובתור מי שבהתה שעות ארוכות בפיורדים הנורווגיים ולא שבעה מהם כלל, אני לא מסכימה ששלמות היא משעממת – כמו כל דבר אחר, צריך פשוט לדעת איך לעשות את זה.

28 07 2009
sh(18:38:59) :

שפם.

29 07 2009
יניב(01:48:46) :

ש: את המילה "שפם" כבר הכרתי. (בלי להשוויץ או משהו.)
לילי: אבל ב"הם פשוט פעפוע את המלים הלא נכונות" אין שימוש מופרז, לא?
לטעמי היא כן מורידה משלמותו של המשפט, וכאן היתרון: הוא כבר לא צפוי, כבר לא מציית לתבניות מוכרות, קצת מפריע באוזן אבל לא יותר מדי.
במחשבה שניה, את כל זה היה אפשר להשיג גם עם "המלים הלא נכונות מפעפעות להם". אבל – אחרת.

29 07 2009
lilit(23:07:19) :

התחלתי לחשוב שאתה אולי צודק בעניין השכיחות, כשחשבתי שאולי הוא היה צריך לבדוק משקלים יפים במיוחד. נגיד, המשקל המופלא שכולל מילים כמו מתאם ומגדר ומשלב, שביומיומים כתיקונם אכן אינן נפוצות (טוב, אולי מגדר כן).

31 07 2009
יניב(01:02:15) :

כבר התחלתי לנסח תשובה על אמפיברכים וטרוכיאוסים לפני שהבינותי לאיזה משקל בדיוק התכוונת.
מסקירה מהירה של הרשימה, אני לא רואה התבלטות של משקל מסוים. מדומני שלרוב המלים שם אין בכלל משקל, על כל פנים לא משהו ברור כמו miqtal. (שהוא, אכן, משקל חביב מאד, וחשוב מזה – פרודוקטיבי.)

16 09 2009
האזרח ד.(09:06:06) :

אני רואה שאתה כבר הרבה זמן לא ביקרת כאן, אבל אין לי דרך אחרת ליצור איתך קשר, ובכל זאת נזכרתי, מהיכרותנו אי אז, שהיום יום ההולדת שלך. אז קפצתי לאחל לך מזל טוב, ועד 120 שנים טובות ומאושרות.

16 09 2009
יניב(15:55:35) :

מה זאת אומרת? אני כאן כל העת.
תודה רבה. :-)

השאר תגובה

באפשרותך להשתמש בתגים אלה :

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>