דרך ארץ. » בין ג’ון אוסטין לאורן זריף: שימוש מתקדם במבעים אילוקוציוניים לפתרון בעיית החמץ.

בין ג'ון אוסטין לאורן זריף: שימוש מתקדם במבעים אילוקוציוניים לפתרון בעיית החמץ.

25 04 2009

ובכן.

אחד השלבים האחרונים – במקרה הרצוי – בתהליך חיבור יצירה חדשה הוא מתן השם. כאן על המחבר לבחור כיצד יתמצת את כל חודשי עבודתו ויקפלם בכותרת קצרה ועניינית בת מספר חד־ספרתי של מלים. לרוב ישאף לבחור גם בכותרת מושכת, שתבטיח לו כמות נכבדה של קוראים, משימה מסובכת במיוחד בהתחשב בשלוש מגבלות מרכזיות: א', השימוש במלים גסות איננו מקובל, ב', רוב השמות המוצלחים כבר תפוסים, ג', הכותרת "כנסו כנסו!" לא באמת עובדת. אין זאת כי על המחבר לשאוף לכותרת מחוכמת, ומוטב: דו־משמעית; ודוגמא נאה למשחק מילולי שכזה היא כותרת סדרת ההרצאות המפורסמת של ג'ון אוסטין, "איך לעשות דברים עם מלים".

לטובת קוראי הספורים שלא למדו את יסודות חקר השיחה והשיח, או שסתם הרימו גבה למראה המילה "מפורסמת" במשפט הקודם, אבאר, כי עיקר פרסומו של החיבור בא לו בזכות דיונו בפרפורמטיבים למיניהם. המעוניינים יקראו קצת אצל אורן צור, או הרבה אצל אוסטין בעצמו, והלא־מעוניינים יסתפקו בידיעה כי מבעים יכולים לא רק לתאר את המציאות, אלא אף לשנות אותה, גם באופן מהותי מהמתחייב מכאוטיות העולם. דוגמאות נפוצות הן המלים "אני מכריז עליכם בעל ואישה", שהגייתן היא־היא המשנה את סטטוס הזוג, או "אנו מכריזים בזאת" וגו'; אני עצמי אוהב להשתמש במקרה יומיומי ורגיל מאלה, פתירת בעיות בחשבון אינפיניטסימלי, אשר פעמים הרבה כוללת את המלים "יהי אפסילון גדול מאפס". לפני ציון המלים האלה לא היה בידינו אפסילון כנ"ל; כתיבתן היא המשנה את העולם ובוראת אותו. הדוגמא הזאת אמנם עקיפה מעט – ניסוח מפורש לא היה משתמש בתכסיס הזול של היוסיב, ציווי הגוף השלישי, אלא קובע בפשטות "אני יוצר אפסילון גדול מאפס" – אבל חרף זאת אני מחבב אותה, כיוון שהיא מאפשרת לי לכנות את עצמי בשם "מי שאמר והיה אפסילון", הגרסא הצנועה־כרצוננו של אגו־טריפ.

erdos.jpg
אפסילון גדול מאפס (אילוסטרציה)

כל קבוצה דתית ומנהגיה המשונים, ודוגמאות מתחום היהדות מכירים רובכם היטב. יש מהן יומיומיות ומתמשכות: למשל, המנוסה המתמדת משם האל, שעבר כברת דרך ארוכה מן האופן האגבי לחלוטין שבו נכתב במקרא ועד לפעלולי הדל"ת והקו"ף שמהן סובלות גם הגרסאות המרוככות שלו היום. יש גם נדירות; רק לפני שבועיים התכנסו רבים לחגיגה גיאוצנטרית הנערכת אחת לכ"ח שנים. ברם מדומני שתסכימו, ברוח ימים אלה – ואני מזכיר לכם ש"דרך ארץ" איננו מחויב בכרונולוגיה הרגילה של העולם – כי החריפה שבפסיכוזות היהודיות היא ציד החמץ השנתי.

תזכורת קצרה, עבור מי ששכח את שיעורי התושב"ע של הכיתות הנמוכות: אחרי שפרעה ויתר סופית, פחות או יותר, על עמדת "זה יהיה נצחון לטרור" שלו, והואיל, סוף כל סוף, להתיר לבני ישראל להגר צפונה, הם לא יכלו להתמהמה ולאפות לעצמם צידה אכילה, ונאלצו לעזוב את ארץ מצרים כשבידיהם רק מצות עלובות, וכן, כמובן, כלי הכסף והזהב של המצרים. לזכר אותו חיפזון הסטורי אנו מקדישים ימים ארוכים למרדף אכזרי אחרי כל גרגר חמץ, כדי שנדמה ככל האפשר לאבותינו, שלא הספיקו, אמנם, לאפות אפילו כיכר לחם אחת, אבל היה להם די והותר פנאי לוודא שלא נפל להם חלילה איזה גרגר של קרקר לכיס האחורי.

galileo.jpg
חגיגה גיאוצנטרית (אילוסטרציה)

צחצוח הבתים וההפטרות מחבילות הפיתות והפסטה הם, כצפוי, רק ההתחלה. בחג הפסח דהשתא התארחו אצלנו שני מבקרים מארצות הניכר. הם הצליחו לשמור על ארשת רצינית אף מתעניינת כשסופר להם על מנהגי חג הפסח הקונבנציונליים, הגם שהתקשו בכך יותר ויותר עם כל פריט, ובמיוחד כשהגענו לתקנה החדשה, המחייבת החלפה של התפריט המוגש לכל הפרות החולבות בישראל; ומששמעו על הטקס החביב שבו מוכרת המדינה את כל החמץ שלה לאיזה גוי תמורת שנדיבריליון שקלים, רק כדי לבטל את העסקא בחלוף שבוע – ובכן, סטודנט לקולנוע היה עובד שעות, ולא היה משיג אותו אפקט.

"אני לא חושבת שזה יותר טפשי מלהטביל תינוק כדי להסיר ממנו איזה חטא קדמון", אמרה נעמה.
"לא אמרתי שזה יותר טפשי", נענתה.

אני, דרך אגב, דווקא כן חושב שזה יותר טפשי, אבל זה לא מענייננו. ענייננו, כפי שיכולתם לנחש מצירוף כל הכתוב עד כה, הוא מנהג ביעור החמץ. סמוך לכניסת החג, כאשר הבית כבר אמור להיות משולל־חמץ כמעט לחלוטין, נוהגים להטמין כמה פירורי לחם – אצלנו נהוגים עשרה – בפינות הנידחות והנפתלות ביותר בו. לא כדי לסמל את הסיזיפיות שבקיום האנושי, הגם שאפשר לחשוב על הצדקה גם לקיום מנהג כזה, אלא כדי שאב המשפחה יעבור, מצויד באמצעים טכנולוגיים חדישים לאיתור חמץ, דהיינו בנר, יסלק שוב את הפירורים שהושתלו שם למטרה זו ממש – אלמלא נתחנכו רוב קוראיי בישראל, היה עלי להסביר כעת שאני רציני וביוגרפי – ויצית אותם. מנהג זה נועד לוודא בפעם האחרונה שכל כוך וגומחה בבית אמנם טוהרו כהלכה; הוא מאבד מטעמו, כמובן, בשל הקטיעה הבלתי־נמנעת של הבדיקה משנמצאו עשרה פירורים.

kerze.jpg
אמצעים טכנולוגיים חדישים לאיתור חמץ (אילוסטרציה)

בשלב זה אנחנו מגיעים לאחרון הטלאים, נשק יום הדין במלחמתו של היהודי לשמור על ביתו גלאט־כשר־לפסח: ביטול החמץ. קיום, כידוע לכולכם, פשוט בהרבה להוכחה מאשר העדרות; כדי להוכיח שקיימת על השולחן שלי כוס תה, כל שעלי לעשות הוא להצביע עליה, אבל כדי להוכיח – באופן נאיבי וישיר, לפחות – שאין עליו כוס קפה, אצטרך לסרוק את השולחן כולו. מצבו של היהודי הלוחם בשאור חמור שבעתיים, שכן אין די לו גם בסריקת ביתו מן המסד ועד הטפחות; תמיד ייתכן שחמק מעיניו איזה פירור עוגה סורר. מן הטעם הזה הבריקו חכמינו את ביטול החמץ: לאחר שהועלו באש עשרת פירורי־הפלמינג, מכריז היהודי על סיום מלאכתו, באמרו כך, רק בארמית: "כל החמץ שברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהי כעפר הארץ". ואז, כבמטה קסם פרפורמטיבי, הופך כל החמץ שנשאר בבית ללא־חמץ.

שנים רבות תמהתי על קנקנו של המנהג הזה. אני יכול להבין את כוחן של מלים לשנות את שמו של אדם ("ייקרא שמו בישראל מלכישוע"), את התחייבויותיו ונדריו ("כל נדרי ואסרי" וגו'), את סטטוס הזוגיות שלו ("אני מכריז עליכם It's complicated"); כל אלה עניינים שאין להם שום קיום פיזי. אבל ל"חמץ" יש הגדרה ממשית למדי: "בצק שתסס על־ידי שאור". איך יכולות מלים, ואפילו הן נאמרות בהתכוונות מרובה, לשנות מצב כזה? האם ההוראה לפירורי הפיצה העבשים המסתתרים בין המרצפות תגרום לבצק שלהם לעבור תהליך אנטי־תסיסה? האם יש כוח־על מיותר יותר מאפשרות מסע בזמן שיכולה להיות מנוצלת רק לביטול פעולתם של שמרים?

essm.jpg
It's complicated (אילוסטרציה)

כמקובל במקרים כאלה, הגיעה התשובה ממקור בלתי־צפוי; במקרה זה, מבלוג ההיתוך הקר, אשר דרכו למדתי פרטים חדשים על כוחותיו המופלאים של אורן זריף. "בהתחלה לא הבנו כל כך מה קורה", מצוטטת שם אחת, "אבל כשנכנסנו אליו הוא עמד על השולחן ואמר: 'רבותי – קיבלתי מסר שהכוחות שיש לי הם חמץ ואסור לי להשתמש בהם בחג'"; ובכך קיים את הכתוב, "לא ייראה לך חמץ ולא־ייראה לך שאור בכל־גבולך". מי שסבור שמדובר בעניין של מה בכך, מתעלם מן העובדה החשובה שכוחותיו של אורן זריף אינם, ככל הנראה, בצק שתסס על־ידי שאור; ומכאן אפשר להכליל: המונח "חמץ" איננו עניין מוחשי כלל ועיקר, אלא עניין של קונספט! לא מן הפיתות והלחם בורח היהודי בימי הפסח, אלא מן הרעיון של פיתה ולחם! אין כל רבותא, אפוא, באפשרות להפוך חמץ לשאינו חמץ ולהיפך באמצעות מלים בלבד!

מכאן הדרך כבר פתוחה לחידושים יצירתיים כיד הדמיון הטובה עליכם. נוסח ביטול החמץ המקובל בימינו מקביל את החמץ שברשות הדובר לעפר הארץ, אולם אין הכרח להסתפק דווקא בו: בחג הפסח הבא, אם תבחרו לקיים את ליל הסדר, תוכלו להגיש בו חלות משובחות, אם רק תצהירו עליהן קודם שהן תהיינה כמצות; בעלי המאפיות יוכלו למהר, למראה פקחי הפסח של משרד הפנים, ולקבוע שמרכולתם היא כעוגיות יין; ושוב לא תצטרך מדינת ישראל להתבזות בעסקאות מבוטלות־מראש – במקומן היא יכולה להכריז על הארץ כולה כנטולת־חמץ. בהכרזות מן הזן הזה אפילו יש למנהיגיה נסיון לא מבוטל. ואם אתם מפקפקים בהצלחת הפתרון הזה, דעו לכם שלפני כתיבת הרשימה הזאת ערכתי ניסוי מעשי, והכרזתי שכל כוחותיו העל־טבעיים של אורן זריף הם כעפרא דארעא; בינתיים השיטה פועלת יפה.

בסך הכל, אפוא, פותרת הגמישות המחשבתית הפעוטה הזאת פלונטר יהודי בן אלפי שנים. אל תודו לי. בשביל זה אני כאן.

בשבוע הבא: כיצד להכשיר כשלים ערכיים באמצעות שינויים בדיאתזה.


פעולות

מידע על הקטע



28 תגובות על הקטע ”בין ג'ון אוסטין לאורן זריף: שימוש מתקדם במבעים אילוקוציוניים לפתרון בעיית החמץ.“

25 04 2009
פינגווין מגורש(23:29:58) :

התייחסות ברצינות שאינה מתבקשת עקב כך שהפוסט לכאורה הומוריסטי:

לגבי המצב שהגיעו אליו בניקיונות לפסח, אכן זה מוגזם בדר"כ.

לגבי מנהג הנחת פירורי החמץ, סיבת המנהג היא כי יש מצווה לבדוק ועקב כך שלא וודאי שיימצא חמץ חוששים לברכה לבטלה, מי שמפסיק לחפש לאחר מציאת הפירורים הינו שוטה.

ולגבי ביטול החמץ, מה שאומרים אינו על מנת להפוך את זה ללא חמץ אלא על מנת להפקירו,
ציטוט מהזכרון: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחזתי ודלא חזתי דבערתיא ודלא בערתיא ליבטיל ולהווא הפקר כעפרא דארעה"
לאחר שאמרת את זה והתכוונת לכך הפכת את החמץ להפקר ולא תעבור עליו ב"לא יראה לך" שהרי חמץ זה כבר אינו שלך.

25 04 2009
יניב(23:41:01) :

אצלנו "ליבטל ולהווי כעפרא דארעא". (מצד שני, אצלנו גם "דראיתיה", שהוא מין שעטנז ארמי־עברי משונה.) ייתכן שהוא אמנם הופך הפקר, ואז צריך לשאול: האם הוא מותר לכול כחמץ, או כעפר הארץ? נראה לי משונה מאד להניח שהוא נשאר בסטטוס של "חמץ", ורק יוצא מן הסטטוס "ברשותי".

26 04 2009
אורן(00:04:54) :

אורן זריף הוא באמת יחיד ומיוחד ואם הוא טוען שכוחותיו הם חמץ – מי אנחנו שנתווכח. [באופן אישי אני לא מבין איך עדיין לא אישפזו אותו. או את מי שהולך אליו.]

אבל יש לי שתי הערונות קטנות.
הראשונה הפניה עצמית – בקטנה ובדיוק בהקשר האוסטיני כתבתי גם אני (בפסח שעבר) על ביטול חמץ כמבע אילוקוציוני: http://www.sciencefriction.net/blog/2008/04/25/97/
ובעקבות כך תרם תומר פרסיקו פוסט אורח על המילים כקובעות מציאות ביהדות: http://www.sciencefriction.net/blog/2008/05/04/103/

ובהקשר המעשי [הילכתי] של ביטול החמץ – הביטול במילים חייב להיות מגובה במעשים כלומר ברגע שאתה עושה משהו עם החמץ שבוטל אתה בעצם מגלה דעתך שהכל פיקציה ולא באמת התכוונת והביטול מתבטל למפרע.
כשאני חושב על זה עכשיו זה דווקא מעניין כי זו דוגמא למבע אילוקוציוני שחייב להיות מגובה במעשים, בניגוד למשל להכרזת מלחמה שמעבירה את המדינות למצב מלחמה גם אם לא נלחמים בפועל.

26 04 2009
יניב(00:17:22) :

(התגובה הזאת מספיק מוקדמת כדי לא לערוך את הרשימה ולהוסיף אליה את הקישורים, נכון? נגיד. קוראים, לכו עיינו גם שם.)
ההערה השניה שלך היא דוגמא לפעלול גאוני נוסף. בכנות. אבל, הבחן שהיא לא מייתרת את המודיפיקציות שהצעתי: כשם שההכרזה על הפיכת החמץ לכעפר הארץ מגובה בהתייחסות אליו כאל עפר הארץ, כך מגובה במעשים גם הפיכת החלות למצות: אוכלים אותן בליל הסדר. אפשר גם לבצוע מהן אפיקומן, אם כי קשה יותר להסתיר חצי חלה מחצי מצה.
כדאי לראות גם מה פירוש "מגובה במעשים". לפי מה שאתה מספר על ביטול החמץ, לא צריך לגבות אותו במעשים, צריך רק להמנע מכל מעשה סותר. וכן שתי מדינות שבמצב מלחמה – האם הכרזת המלחמה תקפה גם אם המכריזה מחליטה להרחיב דווקא את הנציגות הדיפלומטית שלה ולמשוך את כוחותיה הצבאיים?

26 04 2009
אורן(00:33:05) :

לגבי הגיבוי במעשים – כשאתה מכריז על משהו שהוא "מבוטל" אי התייחסות אליו הוא הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי לאשש את זה, לא?אגב, הגישה האורתודוקסית המסורתית שנזהרת ממיסטיקה ואיזוטריה כמו מאש טוענת שהביטול מהווה גם 'הפקר' של החמץ ('הפקר' הוא עוד מושג הלכתי וגם הוא מבע אילוקוציוני וגם הוא חייב להיות מגובה ב[אי]מעשים). הפקר הוא בעצם ניעור החוצן והכרזה ש'זה לא שלי' (ובאופן עקרוני כל אחד יכול לקחת את זה ואני לא אוכל להתלונן). הטענה היא שכשאני מפקיר משהו אני בעצם אומר שהוא חשוב לי כמו עפר הארץ [=נוסח ביטול חמץ]. זה מונע (פורמלית) את האפשרות ללהטוטי "הלחמניה הטריה הזו היא מצה".

מלחמה?! לא יודע. גם אוסטין לא. לא?

26 04 2009
טאפקעס(00:47:36) :

גםאני גםאני,
כתבתי על טקס בדיקת החמץ, כאן: http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=39424&blogcode=10718074

26 04 2009
יניב(00:49:23) :

אורן: לדעתך אני שואל, עזוב אותך מאילנות.
אני לא חושב שאפשר לכנות אי־התייחסות "משהו שאפשר לעשות". אפילו התעלמות מכוונת איננה מקבילה לגמרי, אתה הרי לא מתעלם בכוונה מעפר הארץ. אפשר רק להמנע מהפרכה של ביטול החמץ, לא ממש לאשש אותה.
אם אני מבין נכונה, אתה אומר שהגישה המסורתית קובעת שביטול החמץ הופך אותו להפקר, אבל משאיר אותו חמץ? כלומר, באמירה אי־אפשר לשנות שום דבר במהות של פירורי הלחם, רק בבעלות עליהם. במקרה כזה באמת נמנע החידוש ההלכתי המתקדם שלי. אם ביטול החמץ הופך אותו להפקר וגם ללא־חמץ, לטעמי ההצעה עדיין תקפה, אני לא רואה סיבה להניח שאי־אפשר להפוך חמץ לשאינו חמץ תוך המנעות מהפיכתו להפקר.

טאפקעס: מעולה. :-)

26 04 2009
אורן(08:16:02) :

מה זותומרת דעתי? אני לא המצאתי את הטריק היהודי של ביטול חמץ ואני רק יכול לעמוד נפעם אל מול המקוריות/מופרכות שלו.
ברור שהרבה יותר מעניין לבטל את החמץ כלומר להפוך אותו ללא חמץ – זה באמת מיוחד וגם אסתטי. אבל אם אני קורא את המקורות שדנים בזה (כלומר אלו שהמציאו את הטריק) אני חייב להודות שרובם מתעלמים מהמיסטיקה ונותנים הסברים הרבה יותר פורמאליים של הפקר.

ולגבי מלחמה אני באמת לא יודע מה לומר. נראה שהידוק היחסים סותר לחלוטין את מהות ההכרזה. אבל אפשר לבחון דוגמא אוסטינית אחרת – הכרזת הנישואין (קתולית). אחרי ההכרזה של הכומר (ובעצם לתמיד) הזוג נחשב כנשוי גם אם הם גרים בנפרד וגם אם כל אחד כבר חי עם בנזוג חדש.

26 04 2009
יניב(19:20:25) :

"אילנות" בתגובה ל"גם אוסטין לא", וכך: דעתך בעניין הכרזת המלחמה, לא בעניין ביטול החמץ. (אם כי, מסתמא, אלמלא תמכתי בזכותך להביע דעה גם בנושא השני, הפוסט כלל לא היה נכתב.)
העמידות המופלגת של הנישואין הקתוליים היא חלק מהגדרת הנישואין, לדעתי, ולא מאפיין של המבע האילוקוציוני.
אני חושב על "אני מתנצל". יש מי שיצפה למעשים שתומכים באמירה הזאת, פיצוי כלשהו, ויש מי שיסתפק בהעדר הפרכתה (שמבעים מן הזן הזה תלויים בסביבה, אנחנו כבר יודעים). אבל מעשים סותרים מרוקנים אותה מתוכן די מהר אצל הכול. כנ"ל "אני סולח", "אני מברך".

26 04 2009
נמרוד אבישר(20:16:37) :

אני מה 'כפת לי אני, אני רק שמח ששבת לכתוב. אין עוד מישהו בספירה שעושה זאת כמוך. תמה אני האם יכול להיות שעיניי שזפו את פניך ביום חמישי האחרון בצומת המחברת את המלך דוד עם גרשון אגרון.

26 04 2009
יניב(21:39:27) :

הו. :-)

תודה רבה, לכבוד הוא לי.
ביום חמישי האחרון לא, אבל אולי בזה שלפניו?

26 04 2009
תמר(21:44:42) :

בנוגע לעניין שריפת החמץ, אני מצליחה לחשוב על שתי דרכים אפשריות לפתור את הסוגיה:
אחת, משמעותו האמיתית של ביטול החמץ, כך נדמה לי, איננה הפיכת את החמץ למצה או הפיכת הרכוש להפקר, כי אם הצהרה בסגנון "עשיתי ככל יכלתי, ביצעתי את ביעור החמץ בדבקות ובאמונה, אבל אף אחד לא מושלם וחמץ (בדומה ליהדות אירופה) איננו בר השמדה מוחלטת. אם עדיין יש חמץ זה לא מפני שלא השתדלתי מספיק, אלא משום שסטטיסטית, תקלות קורות".
שנית, וכאן עליי להשתמש בציטוט מפי גיבורת תרבות אהובה:
"Well, Andrew, there's something I probably better explain: God is just a made up Person."
לכן, כמו שאינני מנסה להבין איך פועל השיקוי שהופך את דנידין לרואה ואינו נראה או איך הסתדרו אנשי הנוטילוס בלי חיי מין במשך שנים ארוכות (בהנחה שהיו ביניהם גם כמה סטרייטים), כך גם אינני מטרידה את עצמי בשאלות אודות המניעים וההיגיון הפנימי של אלוהים ושל אלו שמתיימרים להיות שליחיו.

26 04 2009
יניב(23:31:20) :

האם את רומזת שהחמץ הוא כמו פלסטיק?
נדמה לי שגם קוראינו הדתיים יסכימו, בעקרון, עם הנקודה הראשונה שלך – במובן זה שביטול החמץ איננו תקף אם לא קדמו לו בילוש ממושך וציד־חמץ חסר פשרות. (למה מכירת החמץ של המדינה לגויים תקפה, חרף העובדה שברור לכל הנוגעים בדבר שהיא מזויפת – קטונתי מהבן.)
הבעיה בנקודה הזאת היא שאני מדען (…), ולכן יכול לעבוד רק עם מה שלפני. לפני כתוב "ליבטל ולהוי כעפרא דארעא". ביעור החמץ אולי מטרתו לסיים מלאכה רחבת־היקף יותר, אבל צריך להתחשב גם באופן שבו היא מסוימת.

27 04 2009
נמרוד אבישר(00:39:30) :

לא, ביום חמישי שלפני האחרון הייתי בחיפה, לא קרוב כלל וכלל לצומת הרחובות המדוברת. נראה, אם כן, שעיניי שזפו את פניו הנאות של אחר.
לעניין, אגב, נדמה לי שכשאדם מכריז על האופן בו הוא רואה דבר מה – למשל, חמץ שנותר בשוגג מתחבא בינות לסדקי הבלטות – ואף נוהג כך (כלומר, אינו נובר בין סדקי הבלטות על מנת למצוא פירור של לחמניה במהלך החג), הרי שהוא יוצר מציאות. נדמה לי שזו אותה המציאות הנוצרת כאשר כומר מכריז על זוג כאיש ורעייתו. הרי, אילו היה הכומר סתם כך מעכס מעדנות ברחוב ולדרכו היו נקלעים גבר ואישה שאין ומעולם לא היה ביניהם כל קשר, זולת פגישה חטופה ברמזור הולכי הרגל, נניח; והיה הבישוף המדובר נעמד מולם ומכריז עליהם קבל עם ורחוב כאיש ורעייתו, וחותם בייפוי כוח בלתי חוזר לאיש לנשק את רעייתו, נדמה לי שמילותיו היו יוצרות בעיקר גיחוך – שגם הוא סוג של מציאות, אבל אחרת. למעשה, הכומר המכריז באולם הכנסיה על זוג כאיש ורעייתו – ולא שונה בהרבה הרב המכריז "מקודשת מקודשת מקודשת" – משמש שופר לרצונם של בני הזוג עצמם, כפי שבא לידי ביטוי בחתונה כדרכם ב"מסכים/מסכימה הנני" המקדים את ההכרזה, ובחתונה כמסורתנו בקידושו של החתן "הרי את מקודשת לי" וגו'.
שינוי המציאות כאן הוא כזה שבא מתוך האדם שמציאותו משתנה – ובאמת, לשאר בני האדם אין זה מעלה ומוריד הרבה, וזה כמובן כולל גם את איש הדת – וממילא המבע משנה המציאות הוא פנימי לאותו אדם (או אותם אנשים) גם אם הוא נאמר על ידי איש דת כזה או אחר (ויש שאנחנו רוצים שאדם אחר יתבטא בשמנו, אם מפני היותו סמכות טקסית או אוטוריטה אחרת, ואם מפני שאנו חשים שהוא מוכשר יותר לכך).
אני חושב על המנהג בו לוקח חובש הכיפה בעל כנף ערב יום הכיפורים, מסובב אותו פעמים מספר מעל לראשו משל היה פלצור, משליך עליו את כל חטאיו ואז שולח אותו לעולם שכולו עוף. למשקיף מן הצד זה נראה אבסורד של ממש, ולא בכדי: לא רק שאין שום סיבה שתנועת הסיבוב בתוספת להצהרה שמשמעותה, למעשה, היא "אתה תיענש על כל עבירותיי" תנקה אדם מחטאותיו, אלא שבתהליך הזה מתלכלך אדם גם בהתעמרות בבעלי חיים ובהריגתם, ומוסיף על עוונותיו – שעליהם הוא מנסה לכפר – גם מותו של גבר. הרי לך אבסורד גדול עשרות מונים מזה של אדם המכריז, כשהוא עייף ורצוץ מביעור החמץ בימים שקדמו להכרזה, שאם חמק ממנו איזה פירור, הרי שמבחינתו הפירור הזה לא קיים (ודוק: לא הופך ללא-חמץ, אלא פשוט לא קיים – כעפרא דארעא, חסר חשיבות, בטל, איננו). אנשים מבטלים עבור עצמם קיומם של אנשים אחרים ובכלל, אז אין זה מן הנמנע שאדם יבטל עבור עצמו קיומו של פירור המסתתר בפינה מאחורי תנור האפיה. ועוד, ממילא חייב אדם להכריז שמבחינתו ביתו נקי ומוכן ונטול כל חמץ בטרם ייגש למלאכת קבלת החג; וכדי שיהיו פיו וליבו שווים ויאמין באמירה זו ניתן לנסח זאת גם כ"אין ודאות מוחלטת, ניקיתי את ביתי ואם איזה חמץ הצליח להתגנב פנימה, הרי שמבחינתי הוא לא קיים – ועל כן, ככל הידוע לי, מוכן אני לחג" וממילא כיסה עצמו אפילו למקרה שבשוגג.

אבל אני, מה 'כפת לי אני. העיקר חזרת לכתוב :)

27 04 2009
ashmash(15:47:13) :

היכן עומדים הלחמים והלחמניות הכשרים לפסח? 8O

28 04 2009
אלמוג(21:19:19) :

נהנתי מכל מילה, כולל ה"לו" שבשורה השלישית.
התדע, מאז שקניתי את הספר הזה, הוא ישב אצלי על המדף כמה שנים ולא שמעתי אף אחד אומר עליו מילה! התחלתי לקרוא אותו (ואני מודה, בשלב מסויים החלטתי שהבנתי את הרעיון הכללי), ופתאום כולם רק: מבעים אילוקוציונים ומבעים אילוקוציונים!

29 04 2009
יניב(01:12:56) :

נמרוד: אלמלא היתה ידועה לי התשובה היטב, היה עלי לתהות, כמה אתה כותב כשכן אכפת לך. :-)
מעניין לקשר בין המבע לבין המושפעים ממנו. אבל, אני חושב על "אני דן אותך למיתה" – הצד המושפע ביותר מאמירה כזו ודאי לא מעוניין בה. הוא גם לא חייב להכיר בלגיטימיות שלה, בסמכות של הדובר. ולבד מכל זה, הוא אפילו לא חייב להיות מודע לקיומה כדי שתהיה תקפה. נראה לי שיהיה קשה למצוא מכנה משותף לסובלים של מבעים אילוקוציוניים.
מה שאולי כן אפשר להגיד קשור בסמכות: פעולות דיבוריות הן בכל זאת פעולות, אבל כיוון שאי־אפשר לבצע אותן בכוח – בהנחה שצעקה לא נחשבת לכוח – בהכרח דרוש היתר, או סמכות, או זכות, או משהו מעין זה. אם סמכות מצד הפועל, אם התרה מצד הסובל.
צא ולמד כמה שיקול־דעת מייחס חובש הכיפה לתרנגול.

אלעד: המדיניות הרשמית של "דרך ארץ" היא שאין כזה דבר, "לחמים ולחמניות כשרים לפסח". מן הבחינה הזאת הם דומים לאלוהים ולתנע זוויתי. הם דומים גם לשפעת החזירים, במובן זה שאם אתעלם מקיומם יש סיכוי אפסי בלבד שיפגעו בי.

אלמוג: חן חן. :-)
אני שמח לשמוע שמדברים סביבך על פרפורמטיבים, זה ודאי עדיף על כמה רעיונות אחרים (אהם אהם ספיר־וורף אהם) שמסתובבים בציבור.

29 04 2009
אלמוג(14:12:31) :

כמה "סביבי" כבר יש, לדעתך? הנה אתה "מדבר סביבי", לא?

29 04 2009
יניב(14:18:29) :

אה, אבל אני לא "כולם". (אני יודע, כי אמא תמיד אמרה לי שאני מיוחד.)

1 05 2009
אלמוג(13:00:18) :

צדקה!

1 05 2009
יניב(16:16:30) :

(… אבל לא אמרה לאיזה כיוון.)

22 06 2009
Anabelle- Lee(19:49:48) :

anabel_egm@hotmail.com

22 06 2009
יניב(22:20:29) :

אני עושה כמיטב יכולתי, ומקווה שזה עובד.

12 07 2009
כסף(10:48:14) :

ואוו, איזה פוסט. אורן זריף בטוח שכוחותיו הם חמץ? אכן, חמץ הוא רעיון ולא פיתה עם חומוס. "הרעיון", לדעתי, הוא היכולת להסתפק במועט, הוא רעיון רוחני וביטויו הקיצוני הוא מה שקרה לבני ישראל ברדתם למצרים ובצאתם ממנה: הם ירדו למצרים כי בארץ שרר רעב כבד, כלומר, הם ברחו ממחסור (גשמי) אל השפע, אך למסקנה: לבסוף ברחו מן השפע הגשמי כשבידם מצות בלבד, סמל לדלות חומרית. כשבני ישראל הפכו לעבדים של חומר, הם הבינו שמוטב לבחור ברוח.

13 07 2009
יניב(18:25:21) :

זו תיאוריה מעניינת (שכחת להזכיר את הביטוי "לחם עוני"), אבל עלי להזכיר לך שמסיר הבשר המצרי נסו בני ישראל לא רק עם מצות, אלא גם עם כלים גנובים של כסף וזהב. מה שמעמיד בסימן שאלה די רציני את סמל הדלות החומרית.

13 07 2009
כסף(21:44:27) :

תודה על נקודת המבט השנייה. היא מעוררת מחשבה על רבדים או שלבים נוספים בתהליך אימוץ מחשבה או אורח חיים רוחני.

24 07 2009
kuterinyu(01:24:51) :

הממ. אתה צריך לקרוא את הספר שאני קוראת עכשיו.
(תיקון: כולם צריכים לקרוא את הספר שאני קוראת עכשיו, אבל אתה במיוחד.)
[הספר שאני קוראת עכשיו הוא The Raw Shark Texts, שתורגם לעברית כ"כריש הזיכרון" אבל כתוב כל כך יפה שלא הייתי מסתכנת באובדן משהו מזה בתרגום, והוא מד"ב-פנטזיה לשוני-פילוסופי-פסיכולוגי. עם כרישים. אני מאוהבת.]

24 07 2009
יניב(23:14:06) :

(אוף. אבל היו לספר הזה פרסומות.)

השאר תגובה

באפשרותך להשתמש בתגים אלה :

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>