דרך ארץ. » חולדות, או: רצף כלשהו בנוסח בלוז בלוז בלוז. (פוסט פוסט בחירות.)

חולדות, או: רצף כלשהו בנוסח בלוז בלוז בלוז. (פוסט פוסט בחירות.)

12 02 2009

1. התעודדו, קוראי: המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע!

(1א. טוב, נו, אולי לא הרבה יותר גרוע.)

2. רגע, שיר:

[$]

(1ב. אחרי שתתעודדו, דרך אגב, סביר להניח שהמצב באמת ייעשה יותר גרוע: הקולות שבמעטפות הכפולות טרם נספרו, ומפלגות הימין צפויות לגרוף את רובם המכריע.)

3. אחר־צהריים אחד קם האיש הירוק מהכסא הירוק (נגיד) שלו, לבש תחתונים ירוקים ומעיל פחות או יותר ירוק, כי חולצה ירוקה ומכנסיים ירוקים אין לו, הרכיב משקפיים עם סרט ירוק והכתיף מגבת ירוקה, ויצא החוצה. האיש הירוק לקח את שתי הרגליים הירוקות שלו והלך בדרך הירוקה. מצד אחד של הכביש ראה האיש פיסות דשא ירוקות, ומצד שני המון פחים ירוקים. זה היה יום יפה, לטעמם של כמה מאתנו, והאיש הירוק שמח, ושר שירים ירוקים, ונשם אוויר ירוק, כי אמנם הוא מצביע "מרצ", אבל בכל זאת הוא לא תל־אביבי.
ואז ראה האיש הירוק שליד הקלפי עומד איש כחול. האיש הירוק עצר את הרגליים ושאל את האיש הכחול:
"היי! איש כחול! מה אתה עושה פה?"
"אני?", אמר האיש הכחול, "אני כאן הרוב. השאלה היא, מה אתה עושה פה".

4. כל מיני אנשים טובים פרסמו לאחרונה כמה דברי הרגעה בעניין ליברמן. אמרו שהוא נמר של נייר, שאול אמסטרדמסקי כתב שהוא "לא מאמין שמישהו מהמפלגה הזו, לרבות ליברמן עצמו, יקדם ברצינות צעדים ברוח הסיסמא 'בלי נאמנות אין אזרחות'", תומר פרסיקו הבטיח שהוא לא יותר מבדיחה גרועה, ושהוא מפחיד אותו פחות מאורי אריאל או ברוך מרזל. וגם אני, כמוהם, לא מאד מפחד מליברמן. כלומר, הוא בריון מאיים ומרתיע ואין שום צל של ספק שהוא גומר אותי במכות, אבל לא מפני ליברמן אני ירא. מה שמפחיד אותי – חוץ מאורי אריאל וברוך מרזל – הוא יותר מארבעה ותשעים ושלוש־מאות אלף איש שהצביעו עבורו. ואפילו לא זה, אלא מאה אלף המצביעים, בעיגול כלפי מטה, שהצטרפו אליו בעקבות קמפיין הנאמנות-אזרחות.

(4א. אני לא מפחד; אם לצטט את הוגה הדעות בנג'מין פרנקלין פירס, אני יותר מדי מבועת מכדי לפחד.)

5. תמיד הכי חשוך / כשגם מאד מאד קר. (שלום חנוך ברגע של אופטימיות זהירה. ויש עוד: )

6. והשוטים אוהבים את הכוח / מאמינים ועוזרים לו לצמוח / מי יציל אתכם כשתבינו פתאום / מאוחר, הוא לא עוצר באדום.

7. חלק הארי של הרשימה של פרסיקו אשר קושרה לעיל עוסק במה שהוא מגדיר "המאבק המעניין של הבחירות", דרבי הציונות הדתית בין "הבית היהודי" לבין "האיחוד הלאומי". כדאי לקרוא את כל הטקסט – ככלל כדאי לעקוב אחרי הבלוג שלו, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת – ומי שלא רוצה, יקרא לפחות את הפסקא הבאה, לקבל קצת רקע:

הדיסוננס בין שני הזרמים האורתודוקסים הללו נוגע בבסיסו למעמדה של הרציונליות וערכי המודרנה מול האמונה והחוק ההלכתי: האם עלינו לבטל דעתנו ללא סייג מלפני המסורת (ולכן להאמין שמשיח בפתח, שיהודים טובים יותר מגויים, שרבנים צריכים לקבוע מדיניות בטחונית, שרחל אמנו מתגלה לפני חיילי צה"ל בעזה), או שהקב"ה דווקא היה רוצה שנפעיל את השכל ונישאר עם שתי רגליים על האדמה (ולכן נחליט החלטות לא על פי ציטוטי פסוקים וגימטראות אלא על פי שיקולים רציונליים ובדיקת העובדות, ולמרות שלא נרפה מהמסורת נדגיש בה את החלקים המתאימים למוסר האנושי המקובל בזמננו). גישת המזרחי, שפעם שלטה בכיפה בקרב הציבור הזה, הולכת ומאבדת את הבכורה, הציונות הדתית הופכת לדתיות ציונית, וכל זאת מסיבות רבות ומגוונות שאין כאן מקום להאריך בהן.

את כל זה אני מציין ומצטט רק כדי שאוכל להזכיר ש"ישראל ביתנו", טורדת מנוחה ככל שתהיה, היא רק חלק מהסיפור. בדרבי הציונות הדתית, כידוע לכם, ניצח הצד של הרב קוק בתוצאה 4:3, תוצאה שהפירוש המיידי שלה הוא עוד כהניסט בכנסת, והפירוש ארוך־הטווח שלה עלול להיות הרסני מזה. אני יותר מדי מבועת מכדי לפחד.

8. אבל מספיק על הימין, בואו נדבר -

9. – רגע, עוד שיר –

10. – בואו נדבר קצת על חולדות. אני מניח, שלא לומר מקווה, שרובכם לא ניסיתם מעולם להכניס חולדה לתוך תיבת התניה אופרנטית – סקינר־בוקס בלשון הגויים – ולהשמיע לה זמזום אחיד, יציב וטורדני. מי שבכל זאת ניסה יודע מה קורה: אם הזמזום מחובר לאיזו ידית, כך שלחיצה על הידית תפסיק אותו לפרק־זמן כלשהו, החולדה תגלה זאת די מהר ותלמד ללחוץ על הידית בכל פעם שבה הוא נשמע. אם הזמזום לא מחובר לשום דבר, ומתחיל ועוצר באופן אקראי – או לא עוצר בכלל – החולדה צפויה לגלות גם את זה, לפתח חוסר אונים נרכש, להראות תסמינים של דכאון קליני שלא ייעלמו גם אם תנתן לה, פתאום, אפשרות לעצור את הזמזום, ולרבוץ חסרת־מעש בפינת התיבה, עד שתמות ברעב או עד שמישהו יטרח לבלבל אותה, מה שיבוא קודם.

11. (זהירות, קיטור.) יש שניים-שלושה אנשים שבאמת לא רצו שזהבה גלאון, מוסי רז, אבשלום וילן, טליה ששון (נו) וצביה גרינפילד יישבו בכנסת. אני יכול להשלים עם זה, לא באושר, אבל יכול. מה שבאמת מתסכל אותי הוא המיליונים – בהערכה גסה, עד כדי קבוע – שהיו שמחים לראות אותם במליאה, אבל העדיפו להצביע לחבורת הריקין של "קדימה", מתוך תקווה משונה "להביס את ביבי" או "לעצור את ליברמן", כאילו משנה אם ל"קדימה" שני מושבי־כנסת יותר מאשר ל"ליכוד" או להיפך, כאילו – כפי שמשתמע, ייאמר, מהקמפיין הנוראי של "מרצ" – "להביס את ביבי" הוא ערך בפני עצמו.

מדובר במשאלה ילדותית, כמובן, אבל לכל המצביעים האלה אני מאחל שמחצית מחברי הכנסת של "קדימה" יחברו ל"ליכוד", ויאפשרו לנתניהו להקים קואליציית ימין רחבה. כבונוס, יהיה זה גם קץ ראוי למפלגת הבררה והאטדים הזאת, שראשיתה באובדן קולות ואחריתה באובדן קולות.

12. בכנות, אני מתלבט, האם אני מיואש אם לאו. יש טיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן. כל עוד אני מתלבט יש בכך, כמובן, כדי לרמוז שעדיין לא הגעתי לחוסר אונים פוליטי נרכש, לא לגמרי. ואני סבור שרוב השמאל – מה שנשאר ממנו – גם הוא עדיין נושם בכוחות עצמו, גם אם פה ושם מתגנב לו איזה חרחור. המצב באמת יכול להיות הרבה יותר גרוע. נחמה פורתא? לא אכחיש זאת. אם יש לכם נחמה מרובה מזו, אשמח לשמוע.


פעולות

מידע על הקטע



18 תגובות על הקטע ”חולדות, או: רצף כלשהו בנוסח בלוז בלוז בלוז. (פוסט פוסט בחירות.)“

12 02 2009
אריאל(08:28:45) :

מה זה? אין בפוסט הזה ולו אמירה אחת שאתה יורד מהארץ?!

12 02 2009
יניב(11:40:12) :

אני יודע, זה מאד לא ישראלי־נאור מצדי. אבל, בכמעט־שש־שנים שבהן הבלוג הזה קיים כבר קניתי לי אשראי של הצהרות מן הזן הזה.

12 02 2009
ashmash(12:13:40) :

נדמה לי דווקא שהבוחרים קיבלו מה שרצו. הרי מה מאפיין את האלקטורט הישראלי יותר מאשר לבחור במישהו ואז להרגיש מרומה ולהתלונן?
עוד נחמה היא שבעוד שנים, יהיה מאוד מעניין להתבונן על התהליך. אני מזהה איזו אירוניה עתידית עם מושמדים שהפכו משמידים. אבל עוד חזון למועד.

12 02 2009
יניב(12:35:47) :

לבחור במישהו ואז להתלונן על מישהו אחר? :)
האירוניה שלך כבר התקיימה, אם כי בכיוון ההפוך; עיין, למשל, בפרשת "מטות". ובכל מקרה, שכחת גילוי נאות: "יהיה מאד מעניין להתבונן על התהליך ממקום מושבי באירלנד".

12 02 2009
ashmash(17:09:24) :

אני לא רואה צורך בגילוי נאות. בעתיד אליו כיוונתי, לא נדמה לי שיהיה רלוונטי כ"כ לדבר על מקום מושבי. אולי מקום משכבי? :evil:

12 02 2009
סימפ(21:04:01) :

אז בעצם יוצא שאנחנו, כלומר אני ואתה ושכמותנו, אנחנו מסיפור אחר. חבל רק שהסוף של הסיפור שלנו כבול לסוף של הסיפור שלהם, ממש באותה מידה שהזמזום בכלוב של החולדה בסקינר בוקס בלי הדוושה כבול לזמזום בסקינר בוקס של החולדה בלי הדוושה (השתדלתי לא להחמיץ אף מטפורה, מתנצלת עם פספסתי).

12 02 2009
יניב(21:31:24) :

תמר בדיוק הקדישה לך ולי ולשכמותנו את "איך להיעלם לחלוטין" – את יודעת, "אני לא כאן, זה לא קורה". אבל לא, אני ממש לא חושב שאנחנו מסיפור אחר. (אני כן חושב שאנחנו דמויות קצת יותר חיוביות בסיפור המשותף שלנו, אבל יש להניח שגם הם חושבים כך על עצמם.) (אלא שאני צודק והם טועים.) (וחוזר חלילה וכו'.)

13 02 2009
lili(04:23:05) :

"There have always been Starkadders in Cold Comfort Farm! None of you will leave! I have seen something nasty in the woodshed!"
(אני? לא, סתם, תגובה אוטומטית לצירוף נחמה-פורתא. אם כי הספר, ובאופן מפתיע גם הסרט, בהחלט יכולים לשמש נחמה בימים קשים)

אני באופן אישי מתכוונת למצוא נחמה בדברים הקטנים. לא תמיד אני מוצאת דברים קטנים כאלה שינחמו אותי, בעיקר בגלל שרוב הדברים הקטנים שאפשר למצוא מתחת למיטה, איפה שאני מתחבאת עד יעבור זעם ליברמנים למיניהם, הם תלתלי אבק או חרקים מתים, אבל מפעם לפעם משהו משיב לי מעט מאמוני האובד באנושות (אם כי נראה לי שאחרי 13 שנים שהוא לא הראה סימני חיים משמעותיים ניתן להכריז עליו כמת, לא? מישהו יודע איך זה עובד?). הלילה, למשל, אני מתכוונת להתנחם בפאנקיסט שישב באוטובוס הלילה למבשרת וטיפל ברכות ובמסירות בפאנקיסט השיכור והמסכן שלידו, והיה פשוט מקסים. אה, ובמקלחת החמה שתשטוף לי את עשן הסיגריות מהשיער – אין הרבה הנאות גדולות מזו. מקיומם של אנשים שמעשנים במקומות סגורים אני מנסה להתעלם כרגע…

13 02 2009
איתמר סול(07:36:33) :

מצאתי פעם פטנט לבילוי בימים הצפופים של המדינה. גיליתי שאצלי בבית יש המון מקום. ברגע שהבנתי שרוב ענייני הבילוי שלי יכולים להיפתר בבית, נמצא הפתרון. בימים אלו, אני עובד על ואריאציה – גיליתי שאצלי בבית הרוב תומך בתנועות השמאל, בתנאי שהם לא ברק.

13 02 2009
יניב(14:31:08) :

בתגובה "אוהב להיות בבית" רואים נטיה ברורה של המגיב… להיות בבית. :)
ברצינות, שניכם מחזירים אותי עכשיו לתקליט הזה, על שלל מילותיו הרלוונטיות לעניינו, "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן", "האם ביתנו לא יחרב", וגם פחות או יותר כל "מנסה לראות את הדברים הטובים". מנחם כזית. בדיוק מה שהייתי צריך.

13 02 2009
איתמר סול(17:43:41) :

ליברמן וביבי הם קוץ בתחת, אבל לא סכנה קיומית. אני גם לא מנסה להתנחם בביתי. הבית הוא טוב בפני עצמו, בלי קשר לשניים האלה.

13 02 2009
יניב(19:52:52) :

אני מסכים שליברמן איננו סכנה קיומית, אבל אם התכוונת לל"ט רבבות המצביעים שלו אנחנו כבר חלוקים.

15 02 2009
איתמר סול(08:58:45) :

נראה לי שהדרך הטובה נגד אותם צדיקים היא למצוא סלוגן מוצלח, משהו שגם יקרב לבבות וגם יעצבן את הערבים. מה דעתך על "הערבים איתנו"? כך או כך, אני רואה באותם צדיקים סכנה תדמיתית ולא סכנה קיומית.

15 02 2009
יניב(12:31:52) :

הסלוגן אמנם מקרב לבבות, אבל מציב ביניהם שכבת פיברגלס. אציע "אין ערבים, אין יהודים, כולנו בני אדם". (למטה, בקטן, אפשר להוסיף את דבריו של מוכר הבייגלה, "הבעיה היא שבני אדם הם דרעק באופן כללי".)

15 02 2009
נמרוד אבישר(22:43:40) :

1. [פוליטי וקטנוני] יניב, היטב אתה יודע שמרצ קיבלה את אשר למרצ. מי שמפרסם השכם והערב בטמקא ועל גבי שלטי חוצות ועל גבי המסך הקטן ובתכניות האירוח ובתכני ספר-הפנים ובכל מדיום אפשרי שהמטרה של הצבעה עבורו היא בלימתו של נתניהו, יכול לבוא רק אל עצמו בטענות כאשר אותם מצביעים שהקמפיין אמור היה למשוך אליו הלכו למי שיש להם אפשרות אמיתית לבלום את הרעה המתרגשת. אם אתה רץ וזועק "רק לא ביבי", אנשים עלולים להאמין לך – ולהצביע לקדימה. [/פוליטי וקטנוני].
2. אין טעם לפחד, או אף להיות מבועת. מלחמת "דבר מה חייב להיעשות, זהו דבר מה, על כן זה חייב להיעשות" עזה, הידועה גם בשמותיה מבצע שלום הברק, מבצע עופרת יצוקה, מבצע חיסול שובר שוק ומלחמת אנשי המרפסת הוציאה מהקולקטיב הישראלי ֿ("הקולקטיב בסכנה! בואו נלחם!" דרשו אנסמבל ציפורלה בפרי-שואו הקודם שלהם, טרם עידן המחזמר; היטב קלעו לרוחו של הישראלי המודרני) פשט בגדי שרד ונותר לרקד מול האש בתחתוניו, והתלהמות מזינה התלהמות. אילו היינו עסוקים פחות בלכנות את אביגדור "פאשיסט" ויותר זמן בלטעון כנגד הטענות שלו, אולי ניתן היה לצנן את האש. אחד מרעיי שהתלבט אם להצביע עבור המולדובן (מקורות יודעי-רוסית מוסרים לי, שברוסיה "מולדובן" הוא עלבון) שאל אותי מדוע הוא מעורר בי התנגדות עזה כל כך; או במילותיו שלו, "מה כל כך פאשיסטי בדרישת נאמנות?" (זו שאלה שמעידה על מערכת החינוך שלנו יותר מאשר על השואל האומלל). השבתיו כי בדמוקרטיה, לרוב, בוחרים האזרחים את ממשלתם, ולא להיפך; כמו הכביש שמגיע מתל אביב לרמת גן, אולם לא להיפך. הטעמתי כי כאשר אדם פוליטי מציע לשלול אזרחות, לרוב הוא יציע לשלול את אזרחותם של ברי-פלוגתא פוליטיים, לא של מצביעיו שלו, ושזה כבר נושא פוטנציאל הרסני. הלוגיקה הממה אותו. הוא לא שמע טיעונים כאלה.
3. כמובן, מי שהייתה אחראית, מתוקף יומרתה להיות הכוח השמאלי המוביל בבחירות הללו, להשמעיע כאלה היא לא אחרת ממרצ.

16 02 2009
יניב(23:49:51) :

1,3. Date Meretsi quae sunt Meretsis, אבל מי הצד השני במשוואה.
אתה צודק, על כל פנים, וגם כתבתי, הקמפיין של מרצ היה איום ונורא. לזכותם – "זכות" במסגרת ההנחה המטופשת שהקו המנחה את מסע הבחירות אמור להיות "רק לא ביבי" – ייאמר שפה ושם ניסו גם להניא את הבוחרים מהצביע ל"קדימה"; אולי לא חשבו שהבוחר יציית רק לרישא, ומהסיפא יתעלם.
משנאמר כל זה אציין שלא הצבעתי למרצ מתוך מחשבה שמדובר בחבורה של קופירייטרים מוכשרים.
2. אני הופך והופך בסעיף הזה, ומתקשה להבין איך השורה התחתונה שלו – או, ובכן, הראשונה – היא "אין טעם לפחד, או אף להיות מבועת". אותי, לפחות, מה שכתבת מפחיד מאד. אפשר שהכוונה היא "במקום לפחד, צא והסבר" – אבל גם במקרה כזה אני לא רואה שום סתירה, אפשר להיות מבועת ולהסביר בעת ובעונה אחת. או, "אין תועלת בפחד" – לכך אני כלל לא מסכים, שלא לדבר על מידת הרלבנטיות, הרי לא בחרתי בחרדה.
אתמול נזדמן לי – "נזדמן"; לא לגמרי במקרה – לצפות בסרט "die Welle", הפקה גרמנית, סוף כל סוף, ל"הנחשול" של טוד סטראסר. יש שם סצינה שבה שואל ריינר ונגר, המורה, מה תורם לעליית דיקטטורה, ורושם את הצעות התלמידים על הלוח; בסוף השיעור מתקבצת שם הרשימה, שים לב, "אבטלה", "אי־צדק חברתי", "אינפלציה", "אימה" (Terror, כמו באנגלית), "אי־אמון במערכת הפוליטית", "השפעת התקשורת", "לאומנות קיצונית". ואני רואה, ואני מבועת. אפשר, אולי, לחבר רשימה מוצלחת מזו. ורק בסרט מדובר, ואפילו בסרט – רק בשיעור באיזה בית־ספר תיכון. אבל גם כך וגם מול הרשימה הנוכחית, איך אפשר בכלל שלא לפחד. מחובתנו לפחד. זה שמחובתנו גם להסביר, לבאר, לטעון־נגד, זה לא סותר את הפחד בכלל; אפילו נובע ממנו.

19 02 2009
lili(09:06:00) :

דווקא השנה הקמפיין של מרץ היה מוצלח יחסית – כל עוד בצד השני של היחסיות נחים הקמפיינים שלהם מבחירות קודמות, וב"מוצלח" הכוונה היא ל"לא גרם לי מבוכה עזה שאני מצביעה לאנשים האלה". ניכר בו חוסר מרענן של יחס למצביעים כאל מאגניבים-אך-טפשים סטייל עלה-ירוק, ופה ושם עבר איזה מסר. בעיני זה צעד בכיוון הנכון (אם כי הם צריכים לקחת שיעורים מהחברה של חד"ש, שאם רק היו מורידים את האדום הבוהק בסוף כל פרסומת, שגורם לי לחרדות עזות ופלאשבקים לסיפורים של סבא על סיביר, היו אולי גורפים גם את הקול שלי).

19 02 2009
יניב(12:51:18) :

לי הוא דווקא כן גרם מבוכה עזה כזאת. הוא לא היה מטופש נוסח "להביא אותה בצדק חברתי, אחותי", אבל כן כלל אפיזודות דוגמת "ג'ומס־מן", הסיסמא הריקה "לא מתפשרים!", איזו ניידת שהסתובבה ברחובות ירושלים תוך ניגון מחזורי של "לזוז" – ובעיקר נפנופי־ידיים וירי חצים לכל כיוון אפשרי.
אני תמה אם אי־אפשר להושיב אותם מול מצלמה ולתת להם להסביר בשקט מי הם, מה עשו ומה יעשו. משרדי הפרסום ודאי חרדים מאפשרות כזאת.
(הקמפיין של חד"ש היה בעיקר מתנשא מאד, לטעמי.)

השאר תגובה

באפשרותך להשתמש בתגים אלה :

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>