דרך ארץ. » 2009 » יולי

היופי הוא בעיני מי שלא רואה; על רשימת מאה המלים היפות בעברית.

26 07 2009

ובכן.

"ויש מלים שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה, ענבל למשל, שהוא מגלגל בלשונו בפליאה, כאילו זו הפעם הראשונה שטעם אותה, ענבללל, או יערה, או לביאה וגיטרה, ואגדה, וגחל, ונגינה, והבהוב, וניצוץ, וקטיפה, נמסות על לשונו, מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר־רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר."
(מתוך "ספר הדקדוק הפנימי", מאת דויד גרוסמן.)

כמו חלק ניכר מביניכם, יש להניח, גם אני רכשתי את רוב ההשכלה הארכיטקטונית שלי בגיל צעיר. קוביות הלגו לימדו אותי שיעורים שאחרים הבינו רק בגיל מתקדם – וכנגד זה, כשהגעתי אני לגיל המתקדם, נוכחתי שידיעותי לא התקדמו אתו, ועדיין מתבססות ברובן על פיסות של פלסטיק דני. אין בכך, כמובן, כדי לרמוז שהן שגויות – אמא שלי תמיד אמרה שאני מתקדם לגילי – רק נאיביות במקצת; ובנכונותה של אחת מהן, לפחות, אני משוכנע עד היום: קל מאד לבנות מבנה גרוע מאבנים טובות, וקשה מאד לבנות מבנה מוצלח מאבנים רעות.

תחולתו של כלל זה איננה מוגבלת, כמובן, רק לבניה באבן. ענק הגון קשה להרכיב מחתיכות חצץ, וזרעים משובחים אפשר בקלות לצרף זה לזה ליצירת גינה מבולגנת ומשוללת־חן. וכן בתחום הלשון: המבקש לייפות את משפטיו ופסקאותיו, יאה לו גם הבירור, אילו הן המלים שכדאי לו לבור. זמן רב לא היתה התעניינות כזו מלאכה פשוטה כלל ועיקר, אלא שהשבוע, פחות או יותר, הציב יובל דרור אתגר חדש לקוראיו, תחרות מציאת המילה העברית היפה ביותר – וימים ספורים לאחר מכן פרסם את קורפוס מאה המלים שנבחרו שם, ובראשן: "כמיהה".

תמונה מאת אנדרו ליפסון
רוב ההשכלה הארכיטקטונית שלי (אילוסטרציה)

מאה מלים הן כמות נכבדה, אמנם, אך לא נכבדה מספיק. הרשימה הקודמת בבלוג הזה, למשל – אתם אולי לא זוכרים, כי זה קרה כל כך מזמן – כללה קצת יותר מאלף ומאתיים מלים. הנוכחית כוללת כבר עכשיו כפליים ממאה. יתרה מכך, לא כל המלים שנבחרו מצטיינות בשימושיותן; ב"הלוואי" או ב"נו" אפשר לפרכס כל משפט שני, אבל אני מוכן להתערב שעברו לפחות יומיים מאז הפעם האחרונה שבה השתמשתם במילה "אחשדרפן", ואפילו המילה היומיומית לחלוטין "קיפוד" לא חצתה את דל שפתי הרבה מאד זמן, לפחות בלי "אחות של" לפניה. לא די ברשימת מאה המלים בעצמה, אפוא; כאנשי הצבא המרושעים בפריקוול של "סופר שלומפר", גם עלינו מוטל להעביר אותן שלל בחינות ולנתחן לפני ולפנים, עד אשר נוכל ליצור צבא שלם של מלים יפות, עפות ומתגלגלות מן הלשון, ואז למסור את כולן לדובר צה"ל האמיץ והגיבור.

מסתבר, על כל פנים, שהמשימה לא היתה קלה כשסברתי. הרי, למשל, הצגה של התפלגות העיצורים (והאפריקטות) ברשימת מאה המלים:

מאה
[חדי העין שביניכם יבחינו באיחוד בין האל"ף והעי"ן (בפינה הימנית העליונה), או החי"ת והכ"ף הרפה (מעל R). מתוך יצר מרדנות הפרדתי את הה"א, אבל לכם ולי ברור שהמצב איננו כזה.]

כיוון שהמלים ברשימה אינן עירומות, אין תמה שהעיצורים הנפוצים ביותר הם t ו־m, הנפוצים במורפמות עבריות. העניין הבולט האחר הוא ריבוי העיצורים השוטפים (למנ"ר): ארבעה מששת המקומות הראשונים, ובסך הכל כשלושים וחמישה אחוזים מכלל העיצורים. הרי לכם משהו לכתוב עליו הביתה! ועוד עיצורים שוטפים – אפשר אפילו להמציא איזו סברה, למה הם נחשבים נאים!

אלא שלכל זה אין, כמובן, שום תכלית בלי קבוצת ביקורת. נטלתי את מאתיים המלים הראשונות בספרו האחרון של דני סנדרסון, "עור התוף של קרדיף", עברית מדוברת לכל הדעות, והעברתי אותן תהליך דומה. הרי לפניכם המצב הרגיל בעברית, על פי המדגם הלא לגמרי אקראי אבל מספיק טוב לענייננו:

מאתיים

חדי העין וגו' יבחינו שמדובר באותו מצב כמעט בדיוק. כלומר, כן, בעברית יש קצת יותר "חחחח" משקוראי הגלוב מוכנים להודות, אבל זו לא תגלית מרעישה, לכל היותר תגלית מכחכחת בגרונה בנימוס. יפי המילה אינו נמדד, אפוא, בצליליה כשלעצמם. אחסוך מכם המתנה מורטת עצבים ואגלה – סליחה, ואגל – כי ברשימת המאה כן יש הרבה יותר רדופליקציות, וסתם הכפלות עיצורים, מאשר בקבוצת הביקורת; כמו כן, המלים בה ארוכות יותר – 55 מלים בנות שלוש הברות ומעלה, לעומת 60 מלים, 30% בלבד, אצל סנדרסון – בלי הבדלים של ממש במשקלים. נתונים חביבים, ונראה שיש בהם ממש, ובכל זאת חיפשתי משהו קצת יותר מרכזי.

השר לענייני ביורוקרטיה
המתנה מורטת עצבים (אילוסטרציה)

"איזה כאב געגועים היה לו ברגע ההוא אל יעלי, ואנשים מתנגפים בו, הי, ילד, תסתכל לאן אתה הולך, הקצב שלו לא מתאים, הוא מקלקל לכולם, מישהו מזייף באקורדיאון, רון קילוח בצינור, צינורות עורקי הנגב, קילוח, מלה יפה, אבל מקלחות משותפות, ויש גם קילוח של דם, ובזהירות רבה הוא נוטל את 'קילוח' מתוך בליל הרעש, מקלף אותה בעדנה, לוחש לתוך עצמו, חוליק, חוליק חוליק, שבע פעמים בכוונה גדולה, מן הסוף להתחלה, בפה סגור, שלא יחדור לתוכו ברגע הזה אפילו שמץ מזוהמת החוץ, מן הקולות וריח העשן וההמונים, וכך, בטהרה, מפשיט ומערטל את מעטה האבק והזיעה מקילוח, את הקרום הממושמש והמיובש, את כל הצלילים החורקים, הסתמיים, הלא מכוונים, מצפין בתוכו פנימה, במרכז החדש, בודק בחופזה את אלה שכבר הגניב לשם בימים האחרונים, גמיש, בדידות, איילה, כמוסים, קורבן, דמעות, מלים שהוא דולה בזינוק מתוך הזרם העצום, האינסופי, כל הזמן לקראתן, וכעת קילוח, שבעה ימים אסור לו לומר אותה בקול, עד שתיטהר לגמרי, תהיה כולה שלו. תהיה פרטית."
(שם. כלומר, כמה עשרות עמודים אחר כך, אבל "שם".)

את התשובה לא היה קשה למצוא; היא היתה גלויה לכל מי שעיניו בראשו, ומי שעיניו אינן בראשו היה יכול לקרוא בין התגובות המוקדמות בגלוב ולגלות אותה. העליתי בגורל עשר מלים מכל רשימה וחיפשתי אותן בגוגל. התוצאות לא אמורות להפתיע: מילה אופיינית מרשימת המאה מופיעה שם בערך 36,654 פעמים; מילה ממוצעת מן הסיפור של סנדרסון – 5,719,210 פעמים, כלומר, פי 156. אם מסלקים מכל רשימה את המלים הנפוצה ביותר והנדירה ביותר, היחס רק גדל: 20,318 לעומת 3,784,487, כלומר, פי 186.

תדהמה עשויה להיות תגובה מעט מוגזמת לנוכח הנתונים האלה, אבל להרים גבה יש מקום, ואפילו להרים שתיים. אם המלים האלה כל כך נאות בעיניכם, הו קוראי הגלוב, מדוע אינכם משתמשים בהן בתדירות גבוהה יותר? למה המילה "עגור" נפוצה פי שמונים ושבעה יותר מהמילה "כרוכיה", אם השניה יפה מהראשונה? איפה האוושה והעסיס, הנוגה והאשמורת? האם מדובר במזימה, למנוע מן הלשון העברית היומיומית לממש את מלוא הפוטנציאל האסתטי שלה?

האם האם האם אמרו לך פעם
למנוע מימוש של מלוא הפוטנציאל האסתטי (אילוסטרציה)

התשובה, כמובן, שהמלים האלה אינן יפות באופן אינהרנטי; הן לא נדירות חרף היותן יפות, אלא יפות מפני שהן נדירות. או, נאמר, לנדירותן יש חלק בהופעתן ברשימה; להערכתי, ניחוש סביר הגם שלא מגובה בנתונים, גם רשימה מקבילה של מאה המלים היפות־פחות בעברית היתה מורכבת ממלים שמופיעות בגוגל ברבבות, ולא במיליונים. אולי אפילו מאותן מלים עצמן. נדירות לא מייפה מלים, וגם לא מכערת אותן – זו השכיחות שהופכת אותן לסתמיות, מעקרת מהן כל אופי וייחוד. ובבואנו לבחור מילה יפה – או מכוערת, או נעימה, או טורדת־מנוחה – הרבה יותר קל להבחין בתכונותיה של מילה שלא צריך לשמור בקפסולה שבוע ימים, "עד שכל מה שדבק בה יתנקה".

מכל זה נובע, לענייננו, שדובר צה"ל ייאלץ להסתדר בלי תכנית לייצור אבטומטי ומהיר של מלים יפות; ולא ברשימת מלים מוכנה מראש יהיה עליו להצטייד, אלא באוצר מלים רחב ככל האפשר. וכיוון שזונות, כידוע, מפרכסות זו את זו, ותלמידי חכמים לא כל שכן, גם הקוראים כאן מוזמנים לתרום זה לאוצר המלים של חברו במלים – יפות או לא – שהכירו לאחרונה.