דרך ארץ. » 2009 » אפריל

בין ג'ון אוסטין לאורן זריף: שימוש מתקדם במבעים אילוקוציוניים לפתרון בעיית החמץ.

25 04 2009

ובכן.

אחד השלבים האחרונים – במקרה הרצוי – בתהליך חיבור יצירה חדשה הוא מתן השם. כאן על המחבר לבחור כיצד יתמצת את כל חודשי עבודתו ויקפלם בכותרת קצרה ועניינית בת מספר חד־ספרתי של מלים. לרוב ישאף לבחור גם בכותרת מושכת, שתבטיח לו כמות נכבדה של קוראים, משימה מסובכת במיוחד בהתחשב בשלוש מגבלות מרכזיות: א', השימוש במלים גסות איננו מקובל, ב', רוב השמות המוצלחים כבר תפוסים, ג', הכותרת "כנסו כנסו!" לא באמת עובדת. אין זאת כי על המחבר לשאוף לכותרת מחוכמת, ומוטב: דו־משמעית; ודוגמא נאה למשחק מילולי שכזה היא כותרת סדרת ההרצאות המפורסמת של ג'ון אוסטין, "איך לעשות דברים עם מלים".

לטובת קוראי הספורים שלא למדו את יסודות חקר השיחה והשיח, או שסתם הרימו גבה למראה המילה "מפורסמת" במשפט הקודם, אבאר, כי עיקר פרסומו של החיבור בא לו בזכות דיונו בפרפורמטיבים למיניהם. המעוניינים יקראו קצת אצל אורן צור, או הרבה אצל אוסטין בעצמו, והלא־מעוניינים יסתפקו בידיעה כי מבעים יכולים לא רק לתאר את המציאות, אלא אף לשנות אותה, גם באופן מהותי מהמתחייב מכאוטיות העולם. דוגמאות נפוצות הן המלים "אני מכריז עליכם בעל ואישה", שהגייתן היא־היא המשנה את סטטוס הזוג, או "אנו מכריזים בזאת" וגו'; אני עצמי אוהב להשתמש במקרה יומיומי ורגיל מאלה, פתירת בעיות בחשבון אינפיניטסימלי, אשר פעמים הרבה כוללת את המלים "יהי אפסילון גדול מאפס". לפני ציון המלים האלה לא היה בידינו אפסילון כנ"ל; כתיבתן היא המשנה את העולם ובוראת אותו. הדוגמא הזאת אמנם עקיפה מעט – ניסוח מפורש לא היה משתמש בתכסיס הזול של היוסיב, ציווי הגוף השלישי, אלא קובע בפשטות "אני יוצר אפסילון גדול מאפס" – אבל חרף זאת אני מחבב אותה, כיוון שהיא מאפשרת לי לכנות את עצמי בשם "מי שאמר והיה אפסילון", הגרסא הצנועה־כרצוננו של אגו־טריפ.

erdos.jpg
אפסילון גדול מאפס (אילוסטרציה)

כל קבוצה דתית ומנהגיה המשונים, ודוגמאות מתחום היהדות מכירים רובכם היטב. יש מהן יומיומיות ומתמשכות: למשל, המנוסה המתמדת משם האל, שעבר כברת דרך ארוכה מן האופן האגבי לחלוטין שבו נכתב במקרא ועד לפעלולי הדל"ת והקו"ף שמהן סובלות גם הגרסאות המרוככות שלו היום. יש גם נדירות; רק לפני שבועיים התכנסו רבים לחגיגה גיאוצנטרית הנערכת אחת לכ"ח שנים. ברם מדומני שתסכימו, ברוח ימים אלה – ואני מזכיר לכם ש"דרך ארץ" איננו מחויב בכרונולוגיה הרגילה של העולם – כי החריפה שבפסיכוזות היהודיות היא ציד החמץ השנתי.

תזכורת קצרה, עבור מי ששכח את שיעורי התושב"ע של הכיתות הנמוכות: אחרי שפרעה ויתר סופית, פחות או יותר, על עמדת "זה יהיה נצחון לטרור" שלו, והואיל, סוף כל סוף, להתיר לבני ישראל להגר צפונה, הם לא יכלו להתמהמה ולאפות לעצמם צידה אכילה, ונאלצו לעזוב את ארץ מצרים כשבידיהם רק מצות עלובות, וכן, כמובן, כלי הכסף והזהב של המצרים. לזכר אותו חיפזון הסטורי אנו מקדישים ימים ארוכים למרדף אכזרי אחרי כל גרגר חמץ, כדי שנדמה ככל האפשר לאבותינו, שלא הספיקו, אמנם, לאפות אפילו כיכר לחם אחת, אבל היה להם די והותר פנאי לוודא שלא נפל להם חלילה איזה גרגר של קרקר לכיס האחורי.

galileo.jpg
חגיגה גיאוצנטרית (אילוסטרציה)

צחצוח הבתים וההפטרות מחבילות הפיתות והפסטה הם, כצפוי, רק ההתחלה. בחג הפסח דהשתא התארחו אצלנו שני מבקרים מארצות הניכר. הם הצליחו לשמור על ארשת רצינית אף מתעניינת כשסופר להם על מנהגי חג הפסח הקונבנציונליים, הגם שהתקשו בכך יותר ויותר עם כל פריט, ובמיוחד כשהגענו לתקנה החדשה, המחייבת החלפה של התפריט המוגש לכל הפרות החולבות בישראל; ומששמעו על הטקס החביב שבו מוכרת המדינה את כל החמץ שלה לאיזה גוי תמורת שנדיבריליון שקלים, רק כדי לבטל את העסקא בחלוף שבוע – ובכן, סטודנט לקולנוע היה עובד שעות, ולא היה משיג אותו אפקט.

"אני לא חושבת שזה יותר טפשי מלהטביל תינוק כדי להסיר ממנו איזה חטא קדמון", אמרה נעמה.
"לא אמרתי שזה יותר טפשי", נענתה.

אני, דרך אגב, דווקא כן חושב שזה יותר טפשי, אבל זה לא מענייננו. ענייננו, כפי שיכולתם לנחש מצירוף כל הכתוב עד כה, הוא מנהג ביעור החמץ. סמוך לכניסת החג, כאשר הבית כבר אמור להיות משולל־חמץ כמעט לחלוטין, נוהגים להטמין כמה פירורי לחם – אצלנו נהוגים עשרה – בפינות הנידחות והנפתלות ביותר בו. לא כדי לסמל את הסיזיפיות שבקיום האנושי, הגם שאפשר לחשוב על הצדקה גם לקיום מנהג כזה, אלא כדי שאב המשפחה יעבור, מצויד באמצעים טכנולוגיים חדישים לאיתור חמץ, דהיינו בנר, יסלק שוב את הפירורים שהושתלו שם למטרה זו ממש – אלמלא נתחנכו רוב קוראיי בישראל, היה עלי להסביר כעת שאני רציני וביוגרפי – ויצית אותם. מנהג זה נועד לוודא בפעם האחרונה שכל כוך וגומחה בבית אמנם טוהרו כהלכה; הוא מאבד מטעמו, כמובן, בשל הקטיעה הבלתי־נמנעת של הבדיקה משנמצאו עשרה פירורים.

kerze.jpg
אמצעים טכנולוגיים חדישים לאיתור חמץ (אילוסטרציה)

בשלב זה אנחנו מגיעים לאחרון הטלאים, נשק יום הדין במלחמתו של היהודי לשמור על ביתו גלאט־כשר־לפסח: ביטול החמץ. קיום, כידוע לכולכם, פשוט בהרבה להוכחה מאשר העדרות; כדי להוכיח שקיימת על השולחן שלי כוס תה, כל שעלי לעשות הוא להצביע עליה, אבל כדי להוכיח – באופן נאיבי וישיר, לפחות – שאין עליו כוס קפה, אצטרך לסרוק את השולחן כולו. מצבו של היהודי הלוחם בשאור חמור שבעתיים, שכן אין די לו גם בסריקת ביתו מן המסד ועד הטפחות; תמיד ייתכן שחמק מעיניו איזה פירור עוגה סורר. מן הטעם הזה הבריקו חכמינו את ביטול החמץ: לאחר שהועלו באש עשרת פירורי־הפלמינג, מכריז היהודי על סיום מלאכתו, באמרו כך, רק בארמית: "כל החמץ שברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהי כעפר הארץ". ואז, כבמטה קסם פרפורמטיבי, הופך כל החמץ שנשאר בבית ללא־חמץ.

שנים רבות תמהתי על קנקנו של המנהג הזה. אני יכול להבין את כוחן של מלים לשנות את שמו של אדם ("ייקרא שמו בישראל מלכישוע"), את התחייבויותיו ונדריו ("כל נדרי ואסרי" וגו'), את סטטוס הזוגיות שלו ("אני מכריז עליכם It's complicated"); כל אלה עניינים שאין להם שום קיום פיזי. אבל ל"חמץ" יש הגדרה ממשית למדי: "בצק שתסס על־ידי שאור". איך יכולות מלים, ואפילו הן נאמרות בהתכוונות מרובה, לשנות מצב כזה? האם ההוראה לפירורי הפיצה העבשים המסתתרים בין המרצפות תגרום לבצק שלהם לעבור תהליך אנטי־תסיסה? האם יש כוח־על מיותר יותר מאפשרות מסע בזמן שיכולה להיות מנוצלת רק לביטול פעולתם של שמרים?

essm.jpg
It's complicated (אילוסטרציה)

כמקובל במקרים כאלה, הגיעה התשובה ממקור בלתי־צפוי; במקרה זה, מבלוג ההיתוך הקר, אשר דרכו למדתי פרטים חדשים על כוחותיו המופלאים של אורן זריף. "בהתחלה לא הבנו כל כך מה קורה", מצוטטת שם אחת, "אבל כשנכנסנו אליו הוא עמד על השולחן ואמר: 'רבותי – קיבלתי מסר שהכוחות שיש לי הם חמץ ואסור לי להשתמש בהם בחג'"; ובכך קיים את הכתוב, "לא ייראה לך חמץ ולא־ייראה לך שאור בכל־גבולך". מי שסבור שמדובר בעניין של מה בכך, מתעלם מן העובדה החשובה שכוחותיו של אורן זריף אינם, ככל הנראה, בצק שתסס על־ידי שאור; ומכאן אפשר להכליל: המונח "חמץ" איננו עניין מוחשי כלל ועיקר, אלא עניין של קונספט! לא מן הפיתות והלחם בורח היהודי בימי הפסח, אלא מן הרעיון של פיתה ולחם! אין כל רבותא, אפוא, באפשרות להפוך חמץ לשאינו חמץ ולהיפך באמצעות מלים בלבד!

מכאן הדרך כבר פתוחה לחידושים יצירתיים כיד הדמיון הטובה עליכם. נוסח ביטול החמץ המקובל בימינו מקביל את החמץ שברשות הדובר לעפר הארץ, אולם אין הכרח להסתפק דווקא בו: בחג הפסח הבא, אם תבחרו לקיים את ליל הסדר, תוכלו להגיש בו חלות משובחות, אם רק תצהירו עליהן קודם שהן תהיינה כמצות; בעלי המאפיות יוכלו למהר, למראה פקחי הפסח של משרד הפנים, ולקבוע שמרכולתם היא כעוגיות יין; ושוב לא תצטרך מדינת ישראל להתבזות בעסקאות מבוטלות־מראש – במקומן היא יכולה להכריז על הארץ כולה כנטולת־חמץ. בהכרזות מן הזן הזה אפילו יש למנהיגיה נסיון לא מבוטל. ואם אתם מפקפקים בהצלחת הפתרון הזה, דעו לכם שלפני כתיבת הרשימה הזאת ערכתי ניסוי מעשי, והכרזתי שכל כוחותיו העל־טבעיים של אורן זריף הם כעפרא דארעא; בינתיים השיטה פועלת יפה.

בסך הכל, אפוא, פותרת הגמישות המחשבתית הפעוטה הזאת פלונטר יהודי בן אלפי שנים. אל תודו לי. בשביל זה אני כאן.

בשבוע הבא: כיצד להכשיר כשלים ערכיים באמצעות שינויים בדיאתזה.