דרך ארץ.

היופי הוא בעיני מי שלא רואה; על רשימת מאה המלים היפות בעברית.

26 07 2009

ובכן.

"ויש מלים שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה, ענבל למשל, שהוא מגלגל בלשונו בפליאה, כאילו זו הפעם הראשונה שטעם אותה, ענבללל, או יערה, או לביאה וגיטרה, ואגדה, וגחל, ונגינה, והבהוב, וניצוץ, וקטיפה, נמסות על לשונו, מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר־רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר."
(מתוך "ספר הדקדוק הפנימי", מאת דויד גרוסמן.)

כמו חלק ניכר מביניכם, יש להניח, גם אני רכשתי את רוב ההשכלה הארכיטקטונית שלי בגיל צעיר. קוביות הלגו לימדו אותי שיעורים שאחרים הבינו רק בגיל מתקדם – וכנגד זה, כשהגעתי אני לגיל המתקדם, נוכחתי שידיעותי לא התקדמו אתו, ועדיין מתבססות ברובן על פיסות של פלסטיק דני. אין בכך, כמובן, כדי לרמוז שהן שגויות – אמא שלי תמיד אמרה שאני מתקדם לגילי – רק נאיביות במקצת; ובנכונותה של אחת מהן, לפחות, אני משוכנע עד היום: קל מאד לבנות מבנה גרוע מאבנים טובות, וקשה מאד לבנות מבנה מוצלח מאבנים רעות.

תחולתו של כלל זה איננה מוגבלת, כמובן, רק לבניה באבן. ענק הגון קשה להרכיב מחתיכות חצץ, וזרעים משובחים אפשר בקלות לצרף זה לזה ליצירת גינה מבולגנת ומשוללת־חן. וכן בתחום הלשון: המבקש לייפות את משפטיו ופסקאותיו, יאה לו גם הבירור, אילו הן המלים שכדאי לו לבור. זמן רב לא היתה התעניינות כזו מלאכה פשוטה כלל ועיקר, אלא שהשבוע, פחות או יותר, הציב יובל דרור אתגר חדש לקוראיו, תחרות מציאת המילה העברית היפה ביותר – וימים ספורים לאחר מכן פרסם את קורפוס מאה המלים שנבחרו שם, ובראשן: "כמיהה".

תמונה מאת אנדרו ליפסון
רוב ההשכלה הארכיטקטונית שלי (אילוסטרציה)

מאה מלים הן כמות נכבדה, אמנם, אך לא נכבדה מספיק. הרשימה הקודמת בבלוג הזה, למשל – אתם אולי לא זוכרים, כי זה קרה כל כך מזמן – כללה קצת יותר מאלף ומאתיים מלים. הנוכחית כוללת כבר עכשיו כפליים ממאה. יתרה מכך, לא כל המלים שנבחרו מצטיינות בשימושיותן; ב"הלוואי" או ב"נו" אפשר לפרכס כל משפט שני, אבל אני מוכן להתערב שעברו לפחות יומיים מאז הפעם האחרונה שבה השתמשתם במילה "אחשדרפן", ואפילו המילה היומיומית לחלוטין "קיפוד" לא חצתה את דל שפתי הרבה מאד זמן, לפחות בלי "אחות של" לפניה. לא די ברשימת מאה המלים בעצמה, אפוא; כאנשי הצבא המרושעים בפריקוול של "סופר שלומפר", גם עלינו מוטל להעביר אותן שלל בחינות ולנתחן לפני ולפנים, עד אשר נוכל ליצור צבא שלם של מלים יפות, עפות ומתגלגלות מן הלשון, ואז למסור את כולן לדובר צה"ל האמיץ והגיבור.

מסתבר, על כל פנים, שהמשימה לא היתה קלה כשסברתי. הרי, למשל, הצגה של התפלגות העיצורים (והאפריקטות) ברשימת מאה המלים:

מאה
[חדי העין שביניכם יבחינו באיחוד בין האל"ף והעי"ן (בפינה הימנית העליונה), או החי"ת והכ"ף הרפה (מעל R). מתוך יצר מרדנות הפרדתי את הה"א, אבל לכם ולי ברור שהמצב איננו כזה.]

כיוון שהמלים ברשימה אינן עירומות, אין תמה שהעיצורים הנפוצים ביותר הם t ו־m, הנפוצים במורפמות עבריות. העניין הבולט האחר הוא ריבוי העיצורים השוטפים (למנ"ר): ארבעה מששת המקומות הראשונים, ובסך הכל כשלושים וחמישה אחוזים מכלל העיצורים. הרי לכם משהו לכתוב עליו הביתה! ועוד עיצורים שוטפים – אפשר אפילו להמציא איזו סברה, למה הם נחשבים נאים!

אלא שלכל זה אין, כמובן, שום תכלית בלי קבוצת ביקורת. נטלתי את מאתיים המלים הראשונות בספרו האחרון של דני סנדרסון, "עור התוף של קרדיף", עברית מדוברת לכל הדעות, והעברתי אותן תהליך דומה. הרי לפניכם המצב הרגיל בעברית, על פי המדגם הלא לגמרי אקראי אבל מספיק טוב לענייננו:

מאתיים

חדי העין וגו' יבחינו שמדובר באותו מצב כמעט בדיוק. כלומר, כן, בעברית יש קצת יותר "חחחח" משקוראי הגלוב מוכנים להודות, אבל זו לא תגלית מרעישה, לכל היותר תגלית מכחכחת בגרונה בנימוס. יפי המילה אינו נמדד, אפוא, בצליליה כשלעצמם. אחסוך מכם המתנה מורטת עצבים ואגלה – סליחה, ואגל – כי ברשימת המאה כן יש הרבה יותר רדופליקציות, וסתם הכפלות עיצורים, מאשר בקבוצת הביקורת; כמו כן, המלים בה ארוכות יותר – 55 מלים בנות שלוש הברות ומעלה, לעומת 60 מלים, 30% בלבד, אצל סנדרסון – בלי הבדלים של ממש במשקלים. נתונים חביבים, ונראה שיש בהם ממש, ובכל זאת חיפשתי משהו קצת יותר מרכזי.

השר לענייני ביורוקרטיה
המתנה מורטת עצבים (אילוסטרציה)

"איזה כאב געגועים היה לו ברגע ההוא אל יעלי, ואנשים מתנגפים בו, הי, ילד, תסתכל לאן אתה הולך, הקצב שלו לא מתאים, הוא מקלקל לכולם, מישהו מזייף באקורדיאון, רון קילוח בצינור, צינורות עורקי הנגב, קילוח, מלה יפה, אבל מקלחות משותפות, ויש גם קילוח של דם, ובזהירות רבה הוא נוטל את 'קילוח' מתוך בליל הרעש, מקלף אותה בעדנה, לוחש לתוך עצמו, חוליק, חוליק חוליק, שבע פעמים בכוונה גדולה, מן הסוף להתחלה, בפה סגור, שלא יחדור לתוכו ברגע הזה אפילו שמץ מזוהמת החוץ, מן הקולות וריח העשן וההמונים, וכך, בטהרה, מפשיט ומערטל את מעטה האבק והזיעה מקילוח, את הקרום הממושמש והמיובש, את כל הצלילים החורקים, הסתמיים, הלא מכוונים, מצפין בתוכו פנימה, במרכז החדש, בודק בחופזה את אלה שכבר הגניב לשם בימים האחרונים, גמיש, בדידות, איילה, כמוסים, קורבן, דמעות, מלים שהוא דולה בזינוק מתוך הזרם העצום, האינסופי, כל הזמן לקראתן, וכעת קילוח, שבעה ימים אסור לו לומר אותה בקול, עד שתיטהר לגמרי, תהיה כולה שלו. תהיה פרטית."
(שם. כלומר, כמה עשרות עמודים אחר כך, אבל "שם".)

את התשובה לא היה קשה למצוא; היא היתה גלויה לכל מי שעיניו בראשו, ומי שעיניו אינן בראשו היה יכול לקרוא בין התגובות המוקדמות בגלוב ולגלות אותה. העליתי בגורל עשר מלים מכל רשימה וחיפשתי אותן בגוגל. התוצאות לא אמורות להפתיע: מילה אופיינית מרשימת המאה מופיעה שם בערך 36,654 פעמים; מילה ממוצעת מן הסיפור של סנדרסון – 5,719,210 פעמים, כלומר, פי 156. אם מסלקים מכל רשימה את המלים הנפוצה ביותר והנדירה ביותר, היחס רק גדל: 20,318 לעומת 3,784,487, כלומר, פי 186.

תדהמה עשויה להיות תגובה מעט מוגזמת לנוכח הנתונים האלה, אבל להרים גבה יש מקום, ואפילו להרים שתיים. אם המלים האלה כל כך נאות בעיניכם, הו קוראי הגלוב, מדוע אינכם משתמשים בהן בתדירות גבוהה יותר? למה המילה "עגור" נפוצה פי שמונים ושבעה יותר מהמילה "כרוכיה", אם השניה יפה מהראשונה? איפה האוושה והעסיס, הנוגה והאשמורת? האם מדובר במזימה, למנוע מן הלשון העברית היומיומית לממש את מלוא הפוטנציאל האסתטי שלה?

האם האם האם אמרו לך פעם
למנוע מימוש של מלוא הפוטנציאל האסתטי (אילוסטרציה)

התשובה, כמובן, שהמלים האלה אינן יפות באופן אינהרנטי; הן לא נדירות חרף היותן יפות, אלא יפות מפני שהן נדירות. או, נאמר, לנדירותן יש חלק בהופעתן ברשימה; להערכתי, ניחוש סביר הגם שלא מגובה בנתונים, גם רשימה מקבילה של מאה המלים היפות־פחות בעברית היתה מורכבת ממלים שמופיעות בגוגל ברבבות, ולא במיליונים. אולי אפילו מאותן מלים עצמן. נדירות לא מייפה מלים, וגם לא מכערת אותן – זו השכיחות שהופכת אותן לסתמיות, מעקרת מהן כל אופי וייחוד. ובבואנו לבחור מילה יפה – או מכוערת, או נעימה, או טורדת־מנוחה – הרבה יותר קל להבחין בתכונותיה של מילה שלא צריך לשמור בקפסולה שבוע ימים, "עד שכל מה שדבק בה יתנקה".

מכל זה נובע, לענייננו, שדובר צה"ל ייאלץ להסתדר בלי תכנית לייצור אבטומטי ומהיר של מלים יפות; ולא ברשימת מלים מוכנה מראש יהיה עליו להצטייד, אלא באוצר מלים רחב ככל האפשר. וכיוון שזונות, כידוע, מפרכסות זו את זו, ותלמידי חכמים לא כל שכן, גם הקוראים כאן מוזמנים לתרום זה לאוצר המלים של חברו במלים – יפות או לא – שהכירו לאחרונה.



בין ג'ון אוסטין לאורן זריף: שימוש מתקדם במבעים אילוקוציוניים לפתרון בעיית החמץ.

25 04 2009

ובכן.

אחד השלבים האחרונים – במקרה הרצוי – בתהליך חיבור יצירה חדשה הוא מתן השם. כאן על המחבר לבחור כיצד יתמצת את כל חודשי עבודתו ויקפלם בכותרת קצרה ועניינית בת מספר חד־ספרתי של מלים. לרוב ישאף לבחור גם בכותרת מושכת, שתבטיח לו כמות נכבדה של קוראים, משימה מסובכת במיוחד בהתחשב בשלוש מגבלות מרכזיות: א', השימוש במלים גסות איננו מקובל, ב', רוב השמות המוצלחים כבר תפוסים, ג', הכותרת "כנסו כנסו!" לא באמת עובדת. אין זאת כי על המחבר לשאוף לכותרת מחוכמת, ומוטב: דו־משמעית; ודוגמא נאה למשחק מילולי שכזה היא כותרת סדרת ההרצאות המפורסמת של ג'ון אוסטין, "איך לעשות דברים עם מלים".

לטובת קוראי הספורים שלא למדו את יסודות חקר השיחה והשיח, או שסתם הרימו גבה למראה המילה "מפורסמת" במשפט הקודם, אבאר, כי עיקר פרסומו של החיבור בא לו בזכות דיונו בפרפורמטיבים למיניהם. המעוניינים יקראו קצת אצל אורן צור, או הרבה אצל אוסטין בעצמו, והלא־מעוניינים יסתפקו בידיעה כי מבעים יכולים לא רק לתאר את המציאות, אלא אף לשנות אותה, גם באופן מהותי מהמתחייב מכאוטיות העולם. דוגמאות נפוצות הן המלים "אני מכריז עליכם בעל ואישה", שהגייתן היא־היא המשנה את סטטוס הזוג, או "אנו מכריזים בזאת" וגו'; אני עצמי אוהב להשתמש במקרה יומיומי ורגיל מאלה, פתירת בעיות בחשבון אינפיניטסימלי, אשר פעמים הרבה כוללת את המלים "יהי אפסילון גדול מאפס". לפני ציון המלים האלה לא היה בידינו אפסילון כנ"ל; כתיבתן היא המשנה את העולם ובוראת אותו. הדוגמא הזאת אמנם עקיפה מעט – ניסוח מפורש לא היה משתמש בתכסיס הזול של היוסיב, ציווי הגוף השלישי, אלא קובע בפשטות "אני יוצר אפסילון גדול מאפס" – אבל חרף זאת אני מחבב אותה, כיוון שהיא מאפשרת לי לכנות את עצמי בשם "מי שאמר והיה אפסילון", הגרסא הצנועה־כרצוננו של אגו־טריפ.

erdos.jpg
אפסילון גדול מאפס (אילוסטרציה)

כל קבוצה דתית ומנהגיה המשונים, ודוגמאות מתחום היהדות מכירים רובכם היטב. יש מהן יומיומיות ומתמשכות: למשל, המנוסה המתמדת משם האל, שעבר כברת דרך ארוכה מן האופן האגבי לחלוטין שבו נכתב במקרא ועד לפעלולי הדל"ת והקו"ף שמהן סובלות גם הגרסאות המרוככות שלו היום. יש גם נדירות; רק לפני שבועיים התכנסו רבים לחגיגה גיאוצנטרית הנערכת אחת לכ"ח שנים. ברם מדומני שתסכימו, ברוח ימים אלה – ואני מזכיר לכם ש"דרך ארץ" איננו מחויב בכרונולוגיה הרגילה של העולם – כי החריפה שבפסיכוזות היהודיות היא ציד החמץ השנתי.

תזכורת קצרה, עבור מי ששכח את שיעורי התושב"ע של הכיתות הנמוכות: אחרי שפרעה ויתר סופית, פחות או יותר, על עמדת "זה יהיה נצחון לטרור" שלו, והואיל, סוף כל סוף, להתיר לבני ישראל להגר צפונה, הם לא יכלו להתמהמה ולאפות לעצמם צידה אכילה, ונאלצו לעזוב את ארץ מצרים כשבידיהם רק מצות עלובות, וכן, כמובן, כלי הכסף והזהב של המצרים. לזכר אותו חיפזון הסטורי אנו מקדישים ימים ארוכים למרדף אכזרי אחרי כל גרגר חמץ, כדי שנדמה ככל האפשר לאבותינו, שלא הספיקו, אמנם, לאפות אפילו כיכר לחם אחת, אבל היה להם די והותר פנאי לוודא שלא נפל להם חלילה איזה גרגר של קרקר לכיס האחורי.

galileo.jpg
חגיגה גיאוצנטרית (אילוסטרציה)

צחצוח הבתים וההפטרות מחבילות הפיתות והפסטה הם, כצפוי, רק ההתחלה. בחג הפסח דהשתא התארחו אצלנו שני מבקרים מארצות הניכר. הם הצליחו לשמור על ארשת רצינית אף מתעניינת כשסופר להם על מנהגי חג הפסח הקונבנציונליים, הגם שהתקשו בכך יותר ויותר עם כל פריט, ובמיוחד כשהגענו לתקנה החדשה, המחייבת החלפה של התפריט המוגש לכל הפרות החולבות בישראל; ומששמעו על הטקס החביב שבו מוכרת המדינה את כל החמץ שלה לאיזה גוי תמורת שנדיבריליון שקלים, רק כדי לבטל את העסקא בחלוף שבוע – ובכן, סטודנט לקולנוע היה עובד שעות, ולא היה משיג אותו אפקט.

"אני לא חושבת שזה יותר טפשי מלהטביל תינוק כדי להסיר ממנו איזה חטא קדמון", אמרה נעמה.
"לא אמרתי שזה יותר טפשי", נענתה.

אני, דרך אגב, דווקא כן חושב שזה יותר טפשי, אבל זה לא מענייננו. ענייננו, כפי שיכולתם לנחש מצירוף כל הכתוב עד כה, הוא מנהג ביעור החמץ. סמוך לכניסת החג, כאשר הבית כבר אמור להיות משולל־חמץ כמעט לחלוטין, נוהגים להטמין כמה פירורי לחם – אצלנו נהוגים עשרה – בפינות הנידחות והנפתלות ביותר בו. לא כדי לסמל את הסיזיפיות שבקיום האנושי, הגם שאפשר לחשוב על הצדקה גם לקיום מנהג כזה, אלא כדי שאב המשפחה יעבור, מצויד באמצעים טכנולוגיים חדישים לאיתור חמץ, דהיינו בנר, יסלק שוב את הפירורים שהושתלו שם למטרה זו ממש – אלמלא נתחנכו רוב קוראיי בישראל, היה עלי להסביר כעת שאני רציני וביוגרפי – ויצית אותם. מנהג זה נועד לוודא בפעם האחרונה שכל כוך וגומחה בבית אמנם טוהרו כהלכה; הוא מאבד מטעמו, כמובן, בשל הקטיעה הבלתי־נמנעת של הבדיקה משנמצאו עשרה פירורים.

kerze.jpg
אמצעים טכנולוגיים חדישים לאיתור חמץ (אילוסטרציה)

בשלב זה אנחנו מגיעים לאחרון הטלאים, נשק יום הדין במלחמתו של היהודי לשמור על ביתו גלאט־כשר־לפסח: ביטול החמץ. קיום, כידוע לכולכם, פשוט בהרבה להוכחה מאשר העדרות; כדי להוכיח שקיימת על השולחן שלי כוס תה, כל שעלי לעשות הוא להצביע עליה, אבל כדי להוכיח – באופן נאיבי וישיר, לפחות – שאין עליו כוס קפה, אצטרך לסרוק את השולחן כולו. מצבו של היהודי הלוחם בשאור חמור שבעתיים, שכן אין די לו גם בסריקת ביתו מן המסד ועד הטפחות; תמיד ייתכן שחמק מעיניו איזה פירור עוגה סורר. מן הטעם הזה הבריקו חכמינו את ביטול החמץ: לאחר שהועלו באש עשרת פירורי־הפלמינג, מכריז היהודי על סיום מלאכתו, באמרו כך, רק בארמית: "כל החמץ שברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהי כעפר הארץ". ואז, כבמטה קסם פרפורמטיבי, הופך כל החמץ שנשאר בבית ללא־חמץ.

שנים רבות תמהתי על קנקנו של המנהג הזה. אני יכול להבין את כוחן של מלים לשנות את שמו של אדם ("ייקרא שמו בישראל מלכישוע"), את התחייבויותיו ונדריו ("כל נדרי ואסרי" וגו'), את סטטוס הזוגיות שלו ("אני מכריז עליכם It's complicated"); כל אלה עניינים שאין להם שום קיום פיזי. אבל ל"חמץ" יש הגדרה ממשית למדי: "בצק שתסס על־ידי שאור". איך יכולות מלים, ואפילו הן נאמרות בהתכוונות מרובה, לשנות מצב כזה? האם ההוראה לפירורי הפיצה העבשים המסתתרים בין המרצפות תגרום לבצק שלהם לעבור תהליך אנטי־תסיסה? האם יש כוח־על מיותר יותר מאפשרות מסע בזמן שיכולה להיות מנוצלת רק לביטול פעולתם של שמרים?

essm.jpg
It's complicated (אילוסטרציה)

כמקובל במקרים כאלה, הגיעה התשובה ממקור בלתי־צפוי; במקרה זה, מבלוג ההיתוך הקר, אשר דרכו למדתי פרטים חדשים על כוחותיו המופלאים של אורן זריף. "בהתחלה לא הבנו כל כך מה קורה", מצוטטת שם אחת, "אבל כשנכנסנו אליו הוא עמד על השולחן ואמר: 'רבותי – קיבלתי מסר שהכוחות שיש לי הם חמץ ואסור לי להשתמש בהם בחג'"; ובכך קיים את הכתוב, "לא ייראה לך חמץ ולא־ייראה לך שאור בכל־גבולך". מי שסבור שמדובר בעניין של מה בכך, מתעלם מן העובדה החשובה שכוחותיו של אורן זריף אינם, ככל הנראה, בצק שתסס על־ידי שאור; ומכאן אפשר להכליל: המונח "חמץ" איננו עניין מוחשי כלל ועיקר, אלא עניין של קונספט! לא מן הפיתות והלחם בורח היהודי בימי הפסח, אלא מן הרעיון של פיתה ולחם! אין כל רבותא, אפוא, באפשרות להפוך חמץ לשאינו חמץ ולהיפך באמצעות מלים בלבד!

מכאן הדרך כבר פתוחה לחידושים יצירתיים כיד הדמיון הטובה עליכם. נוסח ביטול החמץ המקובל בימינו מקביל את החמץ שברשות הדובר לעפר הארץ, אולם אין הכרח להסתפק דווקא בו: בחג הפסח הבא, אם תבחרו לקיים את ליל הסדר, תוכלו להגיש בו חלות משובחות, אם רק תצהירו עליהן קודם שהן תהיינה כמצות; בעלי המאפיות יוכלו למהר, למראה פקחי הפסח של משרד הפנים, ולקבוע שמרכולתם היא כעוגיות יין; ושוב לא תצטרך מדינת ישראל להתבזות בעסקאות מבוטלות־מראש – במקומן היא יכולה להכריז על הארץ כולה כנטולת־חמץ. בהכרזות מן הזן הזה אפילו יש למנהיגיה נסיון לא מבוטל. ואם אתם מפקפקים בהצלחת הפתרון הזה, דעו לכם שלפני כתיבת הרשימה הזאת ערכתי ניסוי מעשי, והכרזתי שכל כוחותיו העל־טבעיים של אורן זריף הם כעפרא דארעא; בינתיים השיטה פועלת יפה.

בסך הכל, אפוא, פותרת הגמישות המחשבתית הפעוטה הזאת פלונטר יהודי בן אלפי שנים. אל תודו לי. בשביל זה אני כאן.

בשבוע הבא: כיצד להכשיר כשלים ערכיים באמצעות שינויים בדיאתזה.



חולדות, או: רצף כלשהו בנוסח בלוז בלוז בלוז. (פוסט פוסט בחירות.)

12 02 2009

1. התעודדו, קוראי: המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע!

(1א. טוב, נו, אולי לא הרבה יותר גרוע.)

2. רגע, שיר:

[$]

(1ב. אחרי שתתעודדו, דרך אגב, סביר להניח שהמצב באמת ייעשה יותר גרוע: הקולות שבמעטפות הכפולות טרם נספרו, ומפלגות הימין צפויות לגרוף את רובם המכריע.)

3. אחר־צהריים אחד קם האיש הירוק מהכסא הירוק (נגיד) שלו, לבש תחתונים ירוקים ומעיל פחות או יותר ירוק, כי חולצה ירוקה ומכנסיים ירוקים אין לו, הרכיב משקפיים עם סרט ירוק והכתיף מגבת ירוקה, ויצא החוצה. האיש הירוק לקח את שתי הרגליים הירוקות שלו והלך בדרך הירוקה. מצד אחד של הכביש ראה האיש פיסות דשא ירוקות, ומצד שני המון פחים ירוקים. זה היה יום יפה, לטעמם של כמה מאתנו, והאיש הירוק שמח, ושר שירים ירוקים, ונשם אוויר ירוק, כי אמנם הוא מצביע "מרצ", אבל בכל זאת הוא לא תל־אביבי.
ואז ראה האיש הירוק שליד הקלפי עומד איש כחול. האיש הירוק עצר את הרגליים ושאל את האיש הכחול:
"היי! איש כחול! מה אתה עושה פה?"
"אני?", אמר האיש הכחול, "אני כאן הרוב. השאלה היא, מה אתה עושה פה".

4. כל מיני אנשים טובים פרסמו לאחרונה כמה דברי הרגעה בעניין ליברמן. אמרו שהוא נמר של נייר, שאול אמסטרדמסקי כתב שהוא "לא מאמין שמישהו מהמפלגה הזו, לרבות ליברמן עצמו, יקדם ברצינות צעדים ברוח הסיסמא 'בלי נאמנות אין אזרחות'", תומר פרסיקו הבטיח שהוא לא יותר מבדיחה גרועה, ושהוא מפחיד אותו פחות מאורי אריאל או ברוך מרזל. וגם אני, כמוהם, לא מאד מפחד מליברמן. כלומר, הוא בריון מאיים ומרתיע ואין שום צל של ספק שהוא גומר אותי במכות, אבל לא מפני ליברמן אני ירא. מה שמפחיד אותי – חוץ מאורי אריאל וברוך מרזל – הוא יותר מארבעה ותשעים ושלוש־מאות אלף איש שהצביעו עבורו. ואפילו לא זה, אלא מאה אלף המצביעים, בעיגול כלפי מטה, שהצטרפו אליו בעקבות קמפיין הנאמנות-אזרחות.

(4א. אני לא מפחד; אם לצטט את הוגה הדעות בנג'מין פרנקלין פירס, אני יותר מדי מבועת מכדי לפחד.)

5. תמיד הכי חשוך / כשגם מאד מאד קר. (שלום חנוך ברגע של אופטימיות זהירה. ויש עוד: )

6. והשוטים אוהבים את הכוח / מאמינים ועוזרים לו לצמוח / מי יציל אתכם כשתבינו פתאום / מאוחר, הוא לא עוצר באדום.

7. חלק הארי של הרשימה של פרסיקו אשר קושרה לעיל עוסק במה שהוא מגדיר "המאבק המעניין של הבחירות", דרבי הציונות הדתית בין "הבית היהודי" לבין "האיחוד הלאומי". כדאי לקרוא את כל הטקסט – ככלל כדאי לעקוב אחרי הבלוג שלו, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת – ומי שלא רוצה, יקרא לפחות את הפסקא הבאה, לקבל קצת רקע:

הדיסוננס בין שני הזרמים האורתודוקסים הללו נוגע בבסיסו למעמדה של הרציונליות וערכי המודרנה מול האמונה והחוק ההלכתי: האם עלינו לבטל דעתנו ללא סייג מלפני המסורת (ולכן להאמין שמשיח בפתח, שיהודים טובים יותר מגויים, שרבנים צריכים לקבוע מדיניות בטחונית, שרחל אמנו מתגלה לפני חיילי צה"ל בעזה), או שהקב"ה דווקא היה רוצה שנפעיל את השכל ונישאר עם שתי רגליים על האדמה (ולכן נחליט החלטות לא על פי ציטוטי פסוקים וגימטראות אלא על פי שיקולים רציונליים ובדיקת העובדות, ולמרות שלא נרפה מהמסורת נדגיש בה את החלקים המתאימים למוסר האנושי המקובל בזמננו). גישת המזרחי, שפעם שלטה בכיפה בקרב הציבור הזה, הולכת ומאבדת את הבכורה, הציונות הדתית הופכת לדתיות ציונית, וכל זאת מסיבות רבות ומגוונות שאין כאן מקום להאריך בהן.

את כל זה אני מציין ומצטט רק כדי שאוכל להזכיר ש"ישראל ביתנו", טורדת מנוחה ככל שתהיה, היא רק חלק מהסיפור. בדרבי הציונות הדתית, כידוע לכם, ניצח הצד של הרב קוק בתוצאה 4:3, תוצאה שהפירוש המיידי שלה הוא עוד כהניסט בכנסת, והפירוש ארוך־הטווח שלה עלול להיות הרסני מזה. אני יותר מדי מבועת מכדי לפחד.

8. אבל מספיק על הימין, בואו נדבר -

9. – רגע, עוד שיר –

10. – בואו נדבר קצת על חולדות. אני מניח, שלא לומר מקווה, שרובכם לא ניסיתם מעולם להכניס חולדה לתוך תיבת התניה אופרנטית – סקינר־בוקס בלשון הגויים – ולהשמיע לה זמזום אחיד, יציב וטורדני. מי שבכל זאת ניסה יודע מה קורה: אם הזמזום מחובר לאיזו ידית, כך שלחיצה על הידית תפסיק אותו לפרק־זמן כלשהו, החולדה תגלה זאת די מהר ותלמד ללחוץ על הידית בכל פעם שבה הוא נשמע. אם הזמזום לא מחובר לשום דבר, ומתחיל ועוצר באופן אקראי – או לא עוצר בכלל – החולדה צפויה לגלות גם את זה, לפתח חוסר אונים נרכש, להראות תסמינים של דכאון קליני שלא ייעלמו גם אם תנתן לה, פתאום, אפשרות לעצור את הזמזום, ולרבוץ חסרת־מעש בפינת התיבה, עד שתמות ברעב או עד שמישהו יטרח לבלבל אותה, מה שיבוא קודם.

11. (זהירות, קיטור.) יש שניים-שלושה אנשים שבאמת לא רצו שזהבה גלאון, מוסי רז, אבשלום וילן, טליה ששון (נו) וצביה גרינפילד יישבו בכנסת. אני יכול להשלים עם זה, לא באושר, אבל יכול. מה שבאמת מתסכל אותי הוא המיליונים – בהערכה גסה, עד כדי קבוע – שהיו שמחים לראות אותם במליאה, אבל העדיפו להצביע לחבורת הריקין של "קדימה", מתוך תקווה משונה "להביס את ביבי" או "לעצור את ליברמן", כאילו משנה אם ל"קדימה" שני מושבי־כנסת יותר מאשר ל"ליכוד" או להיפך, כאילו – כפי שמשתמע, ייאמר, מהקמפיין הנוראי של "מרצ" – "להביס את ביבי" הוא ערך בפני עצמו.

מדובר במשאלה ילדותית, כמובן, אבל לכל המצביעים האלה אני מאחל שמחצית מחברי הכנסת של "קדימה" יחברו ל"ליכוד", ויאפשרו לנתניהו להקים קואליציית ימין רחבה. כבונוס, יהיה זה גם קץ ראוי למפלגת הבררה והאטדים הזאת, שראשיתה באובדן קולות ואחריתה באובדן קולות.

12. בכנות, אני מתלבט, האם אני מיואש אם לאו. יש טיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן. כל עוד אני מתלבט יש בכך, כמובן, כדי לרמוז שעדיין לא הגעתי לחוסר אונים פוליטי נרכש, לא לגמרי. ואני סבור שרוב השמאל – מה שנשאר ממנו – גם הוא עדיין נושם בכוחות עצמו, גם אם פה ושם מתגנב לו איזה חרחור. המצב באמת יכול להיות הרבה יותר גרוע. נחמה פורתא? לא אכחיש זאת. אם יש לכם נחמה מרובה מזו, אשמח לשמוע.



זכרון, דגים ומודי של סטיקרים; שתיים או שלוש מלים על שלטי התעמולה של "קדימה".

3 02 2009

ובכן.

מבין הגורמים המשפיעים על שכחה – אולי הבחנתם – נמוך משמעותית כוחו של הזמן מכוחו של מידע חדש. אם, למשל, ישננו ראובן ושמעון רשימת מכולת זהה בשעה חמש בערב, וראובן יקרא עוד כמה רשימות בשעה חמש ועשרה, שעה ששמעון מתנזר מכל טקסט מן הסוג הזה, סביר להניח שהישגיו של שמעון בשחזור הרשימה המקורית בשעה חמש וחצי יהיו טובים יותר מאלה של ראובן בחמש ועשרים. עשר הדקות הנוספות שחלפו אולי החלישו את זכרונו של שמעון, אבל הרבה פחות משפגעו הרשימות החדשות בזכרונו של ראובן. מן הטעם הזה, בעיקר, אני מניח שכולכם זוכרים – הגם שלמעלה מחודשיים כבר עברו מאז נכתבה כאן הרשימה בעניין דורון שולדנפרי – שלעתים מזדמן לי לראות את שלטי החוצות בעיר מודיעין.

רוב השלטים, אולי תופתעו לשמוע, אינם מסקרנים במיוחד. אמנם כולם מעוצבים על־ידי בעלי מקצוע מן השורה הראשונה, פרסומאים, אנשי שיווק ושאר מפסלי דעת קהל, וחרף זאת מעטים בלבד מצליחים לצרוב את התודעה ולהכות בה שורש; וכשכבר עולה הדבר בידיהם, לרוב מקור ההצלחה בסיבות הלא־נכונות. מרבית המודעות הממליצות לנגוס בהמבורגר תעשייתי זה או להסתפר אצל גלב אחר משתכחות ממני כהרף עין, או, למצער, ברגע שתופס מסר אחר את מקומן; והנה, דווקא שלט אחד, פרסומת למפלגת "קדימה" ולעומדת בראשה, ממאן לפנות את מקומו בראשי לטובת מידע שימושי הימנו. בקלות רבה אני יכול להעלות את הכרזה בעיני רוחי: מימין סמליל קטן, לצדו תמונה גדולה, ומשמאל – סיסמא.

It’s the LIGHT BLUE duck
מעוצבים על־ידי בעלי מקצוע מן השורה הראשונה (אילוסטרציה)

על הסמליל הקטן אין הרבה מה לומר. הוא מורכב משם המפלגה בפונט שנוטה שמאלה, כלומר סמולה, ומעליו פס בצבע אדום, גוון פופולרי מאד בשני המובנים של המילה. על התמונה הגדולה, לעומת זאת, כדאי להרחיב. מדובר, כך נמסר לי, בקלסתרה של יושבת־ראש המפלגה, ציפי לבני; בעצמי חשדתי בכך, אך לא הצלחתי לקבוע בבטחון אם אמנם המתוארת בתמונה היא שרת החוץ, או שמא פנתה "קדימה" לבר רפאלי כדי שתוביל את מסע התעמולה מטעמה. האפשרות השניה נפסלה, לבסוף, אולם לא מתוך הדיוקן בעצמו, אלא בעיקר משום חוסר ההגיון שבהעסקת רפאלי – משתמטת ארורה ונתעבת, כידוע, הראויה לרוש עקוד, לכיתת יורים ולעמוד התליה גם יחד – על־ידי מפלגה שהמעשה המרוחק ביותר מהקונצנזוס שלו היא מסוגלת הוא הענקת ראיון ל"מעריב" במקום ל"ידיעות אחרונות". ללא הידע החיצוני הזה לא היתה לי שום דרך להכריע בין שתי האפשרויות; הדמות שנשקפה אלי מן השלט לא דמתה לאף אחת משתי המועמדות יותר מלאחרת. למעשה, היא לא לגמרי דמתה ליצור אנושי; הפרצוף המתואר היה דו־ממדי, חסר הבעה ומשולל טבעיות במידה שאפשר למצוא, בדרך כלל, רק בפרסומות־דפוס שנערכו על־ידי גרפיקאי נלהב מדי, אשר אך לאחרונה למד את רזי השימוש בתוכנת "פוטושופ", ולא יבוא על סיפוקו עד שישתמש באחרון כלי העריכה שלה. אף לא קמט סורר אחד הסתנן לתמונה, הקלה שבאסימטריות יושרה בהינף עכבר, הזניח שבפגמים תוקן; ובסך הכל גולחו, באותה הזדמנות, כעשוריים וחצי מגילה של לבני. יותר מכל הזכירה התוצאה הסופית בובת חרסינה.

הסיסמא שהדביקו רעיונאי "קדימה" לאותו איור, שנאמנותו למציאות דומה לזו של סרט ממוצע מאולפני וולט דיסני, היתה, כמובן, "האומץ להגיד את האמת".

Vigo
ראוי לרוש עקוד, לכיתת יורים ולעמוד התליה גם יחד (אילוסטרציה)

- תגיד. דייג – אוהב דגים?
– מה אוהב?
- דגים.
- דייג?
- אוהב?
- דגים?
- דייג.
- אוהב, בטח אוהב.
- אם אוהב אותם, למה הוא מוציא אותם מהמים, אין להם מים לנשום, נחנקים ומתים? אם אוהב אותם, למה הורג אותם? זה יחס זה?

אך מעטים יחלקו על הקביעה שבארגון PETA – "אנשים למען טיפול אתי בבעלי חיים", או, להלן, "פיתה" – אוהבים דגים. רמז ברור לכך אפשר למצוא בקמפיין האנטי־דיג החדש שלהם, שעליו למדתי לאחרונה דרך הבלוג של אבנר קשתן. אנשיו הטובים של הארגון ישבו, כמסתבר, וחשבו, כיצד ניתן לצמצם את שיעורי הדיג בעולם; והמסקנה שאליה הגיעו בעקבות סיעור־המוחין־דקטנות היא – ואני רציני וביוגרפי – שיש לשכנע את הציבור שדגים הם חמודים. הנתיב המבטיח ביותר למימוש מטרה זו, לטעמם, הוא שינוי שמם של הדגים – מה שנוהגין לכנות "מיתוג מחדש" – ל"חתלתולי ים".

אפשר להבין את ההגיון שהנחה את אנשי "פיתה". בבוא האדם הממוצע להחליט אילו הן החיות הראויות למאכל, בעיניו, ואילו אינן כאלה, אחת השאלות הראשונות שיציג – קצת אחרי "האם היא דומה לג'וק", וקצת לפני "האם אכילת החיה הזאת עלולה לגרום למוות בייסורים" – היא "האם החיה חמודה"; ואם התשובה היא חיובית, הסיכויים שיאכל את בשר החיה צפויים לצנוח כמניותיה של חברת פיננסים. ההארה, אפוא – ההבנה הפתאומית, כמה חביבים הם הדגים, כמה מתחשק לכולנו רק ללטף את ראשיהם בעודם, ובכן, לא מגרגרים, אבל ודאי היו מגרגרים אילו יכלו – ההארה הזאת תוביל בהכרח לנפילה דרמטית בצריכת הדגה למאכל בעולם כולו. ואמנם, אנשי "פיתה" לא חסכו מאמצים: אתר הקמפיין גדוש באיורים שבין דגי־ים לבין בראץ־יבשה, מאפשר לגולשים לבנות חתלתול־ים משלהם, ואף מציע כמה סיפורי ערש מקסימים, שככל הנראה חוברו על־ידי עובדי הסניף הגרמני של הארגון; הכל כדי לשפר את תדמיתם של הדגים, כדי להוכיח למבקר הסקפטי את הבעייתיות שבדעותיו הקדומות אודותיהם, כדי להבהיר שרק אדם מרושע וקר־לבב יעז לצוד אחד מהם.

יש, כמובן, בעיה מובנית בתכנית הזאת: דגים אינם חמודים. למעשה, יש יסוד לטענה שמדובר ביצורים הפחות־חמודים שבקבוצת החולייתנים כולה. יש שיטענו – גם המפחידים שבה. אבל, כפי שאומר הרובוט האדום, זה לא משנה; חתלתולי־ים הם חמודים – לשם כך, הרי, נוצרו – והמיתוג הוא המציאות. איך תוכלו לאכול דג? ראו כמה מתוק הוא חתלתול־הים.

Kurrej
חתולול־ים (אילוסטרציה)

הרי לכם יוזמה מבורכת: כמה אנשים טובים, ככל הנראה נבונים מאנשי "פיתה", הדפיסו כמות נכבדת של סטיקרים עם הכתובת "לא נכון", ומציעים אותם בחנם לכל דורש באתר המרשתת שלהם. הסברים ושאר דברי טעם בזכות הסטיקר תוכלו למצוא שם; "כולם מנסים להכליל אותך", אם לצטט, "לדבר ב'אנחנו' גורף, בקביעות חד־משמעיות. ומה נותר לך לעשות מול הצהרות כאלה? הרי אי־אפשר לפתח שיחה עם סטיקר, אי־אפשר להסביר לו בהגיון שלדעתך הוא טועה. אי־אפשר להדפיס סטיקר־נגד לכל סטיקר שקיים". ואת התוצאה רואים בכותרת: "לא נכון! – סטיקר התשובה לכל הסטיקרים האחרים".

חדי־העין שביניכם כבר ניחשו, אולי, את המחשבה הראשונה שחלפה בראשי למקרא הדברים האלה – זה לא סטיקר התשובה לכל הסטיקרים האחרים, לכל היותר זהו סטיקר התשובה לכל הסטיקרים האחרים שבמודוס אינדיקטיבי. "מודוס", לענייננו ועל רגל אחת, עניינו מידת הקשר למציאות שהדובר מייחס לדבריו; ומודוס אינדיקטיבי הוא המודוס הנפוץ, שבו אנחנו משתמשים כדי לתאר את המציאות, ומשום כך הוא מסתדר לא רע עם מושגי האמת והשקר. על הציווי "לך הביתה" – ובאופן דומה, על הסטיקר "תנו לצה"ל לכסח!" – אין טעם להשיב ב"לא נכון!"; זה פשוט לא עובד. על מעמדן של שאלות אפשר להתווכח, אבל בכל מקרה ברור שאין טעם לענות ב"לא נכון!" גם לסטיקר "כמה רוע אפשר לבלוע?". על סטיקרים דוגמת "דור שלם דורש שלום", "אין שלום עם ערבים" או "קרבי זה הכי, אחי", לעומת זאת, יש ויש.

אופטימיות זעירה
סטיקר התשובה לכל הסטיקרים האחרים (אילוסטרציה)

… זה, על כל פנים, מה שחשבתי כשקראתי לראשונה את הוראות השימוש בסטיקר. אבל דבריו של הרובוט האדום – "מיתוג הוא המציאות" – עדיין טורדים את מנוחתי; אני מניח שיש הרבה מעלות שיווקיות לקמפיין חתלתולי־הים, או לשלטי התעמולה של "קדימה", אבל קשר למציאות איננו אחת מהן. אין שום הגיון בהדבקת הסטיקר "לא נכון" מתחת לסיסמא "האומץ להגיד את האמת", או "מנהיגות אחרת" – לא מפני שהאמירות האלה הן אמיתיות, אלא כיוון שחדלו להיות אמירות שיכולות בכלל לקבל ערך אמת. הן אולי נראות, בערך, אינדיקטיביות, אבל בעצם חיות בעולם שונה לחלוטין, בספירה מקבילה לעולם שלנו; הן באמת אינדיקטיביות, רק לא ביחס למציאות שבה אנחנו חיים.

לא שזה משנה; גרסת הדו־מימד של ציפי לבני היא דמות חיובית ביותר – לשם כך, הרי, נוצרה – והמיתוג הוא המציאות. איך תוכלו להצביע למפלגה אחרת? ראו כמה מוצלחת המפלגה שהמצאנו.



המלצה.

6 12 2008

ובכן.

בשנים האחרונות יש מחשב בחיי. החודש צייר לי סימן שאלה במעטפה חומה. למעלה כתוב "משתמש יקר", באמצע – "עולמך חרב", ולמטה – "בברכה" וגו'.

בתיאור דלעיל נפלו, כמובן, כמה אי־דיוקים. ראשית, המעטפה איננה חומה, אלא לבנה. שנית, לא כתוב בה שום דבר, לבד מסימן השאלה המהבהב ומבשר הרעה. ושלישית, במלים "עולמך חרב" – הגם שמדובר באחד החלקים היחידים במשפט הנאמנים למקור – יש מן ההגזמה. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אתם הרי יודעים. מופרך לחלוטין, מאידך, איננו; לכמה מן הקבצים שהיו על הדיסק הקשיח, מנוחתו עדן, יש גיבוי משלב מתקדם יחסית, אבל לאחרים – החל בהגדרות קלות לשחזור של מלל ופיירפוקס וכלה בעבודות אקדמיות ותמציות השנים הקודמות – לא היה מזל כזה. כלומר, שכל כזה. עוד בין הנספים, צחוק הגורל, הגיבויים של "דרך ארץ"; וסביר להניח שאבדו לנצח גם כל נתוני הסוליטר. עולמי לא חרב, אפוא, אבל כן נסדק באופן שמצריך יותר מטיוח טריוויאלי.

Rift
נסדק באופן שמצריך יותר מטיוח טריוויאלי (אילוסטרציה)

מי מכם שצפה בסרט־אפוקליפסה אחד או שניים בימי חלדו מנחש, בוודאי, את ההמשך: אסור לוותר, יש להתחיל הכל מחדש, והפעם טוב יותר. לארגן מחדש את פרישת המקלדת המותאמת־אישית, להנהיג שיטת תיוג אחידה, להפטר מקבצים מיותרים ומעלי־אבק. כל משבר הוא גם הזדמנות, בכל סיום יש התחלה חדשה, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר; הרבה אבד, אך הרבה נותר, ואור משתקף בכל אחד מן השברים. זה הזמן לצאת לדרך חדשה, טריה, רעננה, משוחררים ממשאות העבר ומעולות הזמן, בלב קל ובפנים לעתיד.

אהם. כן. ההמלצה, כפי שמסתמא ניחשתם, היא כדלקמן: מי מביניכם שכסילותו משתווה לזו שלי – דהיינו, יש לו קבצים חשובים שאינם מגובים – ילך־נא וישלח אותם לעצמו בדואל. לא מחר ולא אחר כך, אלא עכשיו. זה ייקח לו עשרים שניות, ויחסוך כתיבת רשימות כמו זו. (כתיבה שלקחה לבדה זמן ממושך בהרבה.) עלי לומר ביושר – כלומר, ברצינות ובביוגרפיות – שאחרי ההלם הראשוני, השד אמנם לא נורא כל כך. אבל קשה להאמין שתתחרטו.



בולדוזר ובובות וודו; סיסמת הבחירות של דורון שולדנפרי, גלובוסים ומנורות חשמל.

18 11 2008

ובכן.

"שאלתי: 'בעל, אין לכם מדיניות שפויה יותר?'
והוא הביט בי ואמר: 'אישה, אם לא תשבי לטוות,
הראש יכאב לך חודש. מלחמה היא עסק לגברים!'"

(מתוך "ליסיסטרטה" לאריסטופנס זצ"ל, מיוונית: אהרן שבתאי.)

היכנשהו באיזור המכונה "מרכז הארץ" שוכנת קריה לא מאד קטנה. בנייניה אחידים, חוצותיה משוללי־אופי, אווירה מזוהם ואוכלוסייתה מנוכרת; על כן זכתה בכינוי המחייב וההולם "עיר העתיד". ושם הקרת – מודיעין.

בניגוד למה שהייתם עשויים לחשוב אילו עיינתם, בתקופה האחרונה, באיזה בלוג או שניים, הבחירות המקומיות של יום ג' שעבר נערכו גם בערים שאינן תל־אביב או ירושלים, ובכלל זה גם העיר מודיעין. לקראת יום הבחירות נערכו, כמקובל, מסעות־הסברה מטעם המועמדים, צמיתים אוחזי־כרזות הוצבו לצד דרכי תעבורה מרכזיות, ושלטים מאירי־עיניים, המהללים מועמד זה או מגנים את חברו, נתלו תחת כל עץ רענן; ומתוך שלל הפלקטים הססגוניים וססמאות־הבחירות השנונות בלטה מודעתו של אחד, דורון שולדנפרי: "מודיעין צריכה בולדוזר משלה".

תוכלו להבין, ודאי, מה רבה היתה פליאתי למקרא אותה הצהרה תקיפה. שכן לא בנקל אפשר להבין את כוונת המשורר, או, במקרה זה, הפרסומאי: ערים רבות מאד יש בישראל, יישובים – על אחת כמה וכמה, וחרף זאת, למיטב ידיעתי, טרם נמצא הפוליטיקאי המקומי שיבסס את מצע הבחירות שלו על ההצעה להשקיע את כספי הציבור ברכישת דחפור עירוני. יש גם להבהיר למה, בדיוק, הכוונה במילה "צריכה"; האם נחוץ למודיעין בולדוזר באותו מובן שבו היא צריכה, נאמר, כבאית משלה, או אמבולנס משלה? האם הבניה המרובה שהיתה מנת חלקה של מודיעין מאז הקמתה התאפשרה בזכות עבודתם של בולדוזרים שכורים, וקניית דחפור משל עצמה תשתלם יותר לעיר מבחינה כלכלית? האם שולדנפרי, כתושב מודיעין, רק מתקנא בערים אחרות, שצי כלי הרכב שלהן כולל לא רק דחפורים, אלא גם משאית־רכינה או שתיים, ואולי אפילו מערבל בטון? ועוד, המילה "בולדוזר" הודגשה בקו תחתון; האם מבקש המועמד לרמוז לשגיאות במדיניות הרכש של העיריה היוצאת, ולהציע שימוש נבון יותר בתקציב, כאומר: "לא שתילי דקל היה עלינו לרכוש, אלא בולדוזר"?

טרוד במחשבות אלה נסעתי באבטובוס מטרים ספורים, עד שנגלה לעיני שלט אחר מטעם אותו מועמד, והפעם: שלט שכלל את דוגמאות הפתקים שאותם הוא ממליץ להטיל אל הקלפי. הפתק הלבן, המיועד לבחירת הרשימה, לא היה מסעיר או יוצא־דופן. על הפתק הצהוב, לעומת זאת, הופיעו באותיות של קידוש לבנה המילים – ואני רציני וביוגרפי – "דורון שולדנפרי הבולדוזר".

אני לא יודע אם גם הפתק האמיתי נראה כך, אבל מאד מקווה שכן.

בשלב הזה, על כל פנים, ירדתי לסוף דעתו של מחבר הסיסמא: דורון שולדנפרי הוא־הוא הבולדוזר שלו מודיעין זקוקה, ובהזדהותו כך הוא מבקש להתפאר בעוצם־ידו, בנחישותו ובהיותו עוקר־הרים של ממש. או, אם להיות מליציים פחות, שולדנפרי מבקש שתבחרו בו כי הוא גבר־גבר.

שולדנפרי
שולדנפרי (אילוסטרציה); לא בתמונה: ספינה וחרב

"הוי, מטומטם, במה צדק?
שאין לנו זכות לייעץ אפילו אם אתם שוגים?
וגם שמענו איך נהוג היום לשאול ברחוב:
'אין גבר במדינה?' והנשאל עונה: 'חי זאוס, אין' -
לכן עכשיו, באסיפת נשים, החלטנו להציל
ביחד את יוון. כי לשם מה נחוץ עוד לחכות?
עכשיו תורנו לדבר, אתם הואילו להקשיב,
אם תשתקו כמונו, נתקן את מה שקלקלתם."

(שם)

פעם, לפני שאנטיוכוס ורדי הכריז שאין מקום לסאטירה בישראל, שודרה בערוץ השני תכנית טלוויזיה בשם "החרצופים". יש להניח שכל הקוראים כאן זוכרים, לפחות במעומעם, את חבורת הבובות הפלסטיות המעוצבות לפי קריקטורות של אנשי־ציבור ידועים, שבכמה ממערכוניהן יש יותר סאטירה מאשר בכל עונותיה של "ארץ נהדרת", למשל, גם יחד; אולי שכחתם, עם זאת, שבשלב מסוים הוצעו כמה בובות מיניאטוריות שכאלה למכירה. ראשים קטנים ורכים בדמות שמעון פרס ובנימין נתניהו, ומדומני – גם יאסר ערפאת, הופיעו על מדפי חנויות הסדקית ומוצרי הפופ, למען יוכלו אנשי־השמאל למחוץ באגרופיהם את פניו של נתניהו, והימנים – לקווצ'ץ' בחדווה את קלסתרו של פרס. ואף על פי שכך בדיוק שווקו המיניאטורות, לא הקים איש קול זעקה.

והנה, לפני שבועות ספורים הגיע הפטנט לארץ צרפת, ואף שוכלל. תחת ראשי הגומי העבריים זכו היריבים הצרפתים, ניקולא סרקוזי וסגולן רויאל, לבובות של ממש; אלא שאין המדובר בבובות סתם, כי אם בבובות וודו: כל ערכה שמייצרת חברת "K&B" מכילה, לצד הבובה, גם תריסר סיכות חדות ומדריך לשימוש נכון ויעיל בהן. כצפוי, מדובר בשלאגר יוצא־דופן: הערכות הגיעו עד מהרה לצמרת רשימת הלהיטים של סניף "אמאזון" המקומי ונמכרו ברבבותיהן. (אני יודע מה אתם חושבים; אתם שואלים את עצמכם איפה מצאו אנשי K&B מספיק "משהו של הראש, משהו של חוטים, משהו של הגוף, משהו של מתים" כדי לייצר כל־כך הרבה בובות וודו. ובכן, הם הסתמכו על התקדמות חדשה במדע הוודו, שמאפשרת להרכיב בובות כאלה גם עם אלמנטים מוחשיים פחות; במקרה זה, אוסף של ציטוטים מוכרים של הנשיא, המעטרים את בובותיו.)

מוחמד
יותר סאטירה מאשר בכל עונותיה של "ארץ נהדרת" גם יחד (אילוסטרציה)

להצלחה המרשימה של הבובה, מכל מקום, תרמה בעיקר תגובתו המהירה של סרקוזי על דבר פרסומה: תביעה משפטית. אך שמע הנשיא על הצעצוע החדש, וכבר מיהר לתבוע את גניזתו. סרקוזי הוא הנשיא הראשון בהסטוריה הקרובה של צרפת – מימי דה־גול ואילך – שפונה בעניין כזה לבית־משפט; ובשהותו הקצרה בתפקיד הספיק לעשות זאת – מן הטעם הזה ודומים לו – כבר חמש פעמים. רויאל, לשם השוואה, נמנעה מצעד דומה, והצהירה ברמז ברור: "יש לי חוש הומור".

גם לבית המשפט הצרפתי, כמסתבר, יש חוש הומור, או, למצער, הגיון בריא, והוא דחה את התביעה במהירות. אולם עדיין עומדת השאלה, מה חשב סרקוזי להשיג דרך פנייתו אל החוק; הרי גם המדויקת, החדה והמעליבה שבסאטירות, קל וחומר הלצה בלתי־מזיקה כזו שלפנינו, לא תפגע בתדמיתו ולו כזית בהשוואה לגיחוך שבתביעה הכמעט־אבטומטית. כל עוד יש לסאטירה רגליים, ואפילו רגל־עץ תותבת, יכולים מושאיה רק להפסיד מתביעת עלבונם. אריה דרעי, למשל, איים בשעתו לתבוע את "החרצופים" בשל בובת הרב עובדיה יוסף, אבל נסוג משהבין כי "אתה לא יכול לעשות לעניינך שום טוב בתגובה כזאת".

האם חמקה האמת הברורה הזאת מעיניו של סרקוזי? יש להניח שלא. זריזות התגובה, כמו ריבוי הדומות לה בעבר, מרמזת על הסבר חלופי: נראה שהנשיא מסרב להניח לעניינים האלה לגווע מעצמם, לתת למים לעבור מתחת לגשר, לכבוש את יצרו עד יעבור זעם; ותשובתו לשאלה "איזהו גיבור" היא שונה בתכלית מהמקובלת. בקצרה, סרקוזי לא מוכן שיפגעו לו בכבוד; וזהו העקרון שמנחה אותו, וגובר הן על תבונה, הן על אורך־רוח.

זית
זית (אילוסטרציה)

"- והוא מנה עוד מעלות: שהנשים לא מלשינות, הן לא תובעות לדין, הן לא קושרות נגד שלטון העם, הן מושלמות!
- ומה הוחלט?
- למסור את השלטון בעיר לידיהן. כי נתברר שרק את זה עוד לא ניסו."

(מתוך "מהפכת הנשים" לאותו מחבר, דרך אותו מתרגם)

בבחירות של מודיעין, לכל הפחות, לא הובילה הסיסמא המאצ'ואיסטית לתוצאות המקוות; שולדנפרי גרף מעט פחות מאלף קולות, המשקפים אחוזי תמיכה נמוכים אפילו מאלה של אהוד אולמרט, וגם נשאר מחוץ למועצת העיר. ואינני יודע את זהות המועמדים שנבחרו לעמוד בראש הרשויות המקומיות שלכם, אבל אני מאחל לכולכם חמש שנים תחת ראש המועצה הכי פחות גבר־גבר שהיה בנמצא.



על העט ועל החרב: קללות מוצלחות באספרנטו כמכת־נגד לקמים עלינו.

11 08 2008

ובכן.

"עם התפתחות רשת החינוך לסלמנדרות עלתה גם שאלת הלשון. איזו מבין לשונות העולם יש להקנות לסלמנדרות תחילה? הסלמנדרות הקמאיות מאיי האוקיאנוס השקט דיברו, כמובן, ב־Pidgin English, כפי שקלטו אותה מפי הילידים והימאים; רבים דיברו מלאית ועגות מקומיות אחרות. הסלמנדרות שגודלו לשוק של סינגפור הודרכו ב־Basic English, אותה אנגלית מפושטת־באורח־מדעי, שדי לה בכמה מאות מלים, בלי המהומה המיושנת של כללי דקדוק; לכן גם החלו לכנות את האנגלית הסטנדרדית המפושטת Salamander English. בבתי הספר לדוגמה מבית מדרשה של מאדאם צימרמן התבטאו הסלמנדרות בלשונו של קורניי, לא כל כך מסיבות לאומיות, אלא כיוון שזה שייך להשכלה גבוהה; לעומת זאת, בבתי הספר הרפורמיים לימדו אספראנטו כשפת הדיבור. מלבד זאת נוצרו באותה עת חמש או שש שפות אוניברסליות חדשות, אשר נועדו לבוא במקום אותו מגדל בבל של שפות אנוש, ולהעניק שפת אם אחת משותפת לעולם האנשים והסלמנדרות גם יחד; התגלעו, כמובן, סכסוכים רבים בנושא, איזו מבין השפות הבינלאומיות האלה היא התכליתית, הערבה־לאוזן והאוניברסלית ביותר. לבסוף נגמר העניין, כמובן, בכך, שכל אומה הטיפה ללשון אוניברסלית משלה."

(מתוך "המלחמה בסלמנדרות" לקארל צ'אפק זצ"ל, מצ'כית: אפרים פרויד.)

bush.jpg
אנגלית סטנדרטית מפושטת (אילוסטרציה)

לאבחנתו של הסופר הצ'כי יש, כידוע, על מה להתבסס. חיבת הדוברים לשפתם רבה עד מוגזמת, כפי שניתן ללמוד משלל פעולותיהם שאינן לגמרי נהירות למתבונן מבחוץ: תחנות רדיו עבריות השולחות זמרים להקלטות־מחדש, חסידי וולאפיק המקימים לה אנדרטה מרשתתית רחבת־היקף, צרפתים המדברים צרפתית. לא קשה לדמיין מה יקרה אם יידרשו לאומים לוותר על לשונותיהם; די להעיף מבט ברשימת השפות הרשמיות של האיחוד האירופי, שאמנם קצרה מרשימת המדינות החברות בו, אבל רק באותו המובן שבו "האחים קרמזוב" קצר מ"יוליסס". איש, נסכם, לא ישמח להניח לשפתו לגווע.

אספרנטיסטים אינם שונים, מן הבחינה הזאת לפחות, משאר בני האנוש; אלא שכיאה לדוברי שפה שפותחה על־ידי אדם שהיה יהודי ופולני גם יחד, חלקם מתקשים להניח לה לחיות בשקט, ככל שאר הלשונות, ורואים כנחוץ להצדיק שוב ושוב את עצם קיומה. אתרי אספרנטו מלאים בתשובות לשאלות דוגמת "למה ללמוד אספרנטו?", "האם בכלל נחוצה לנו אספרנטו?", ו"האם לא יהיה טוב יותר לכולם אם פשוט נעזוב את הרעיון הזה ונלך לעשות משהו אחר?"; ואחד התחביבים הנפוצים ביותר בקרב אספרנטיסטים הוא נסיונות – שהצדק אמנם בצדם, אבל ההצלחה לרוב לא – לשכנע את סביבתם שהאספרנטו לא נופלת מלשונות טבעיות בכושר ההבעה שלה.

french.jpg
צרפתים המדברים צרפתית (אילוסטרציה)

השבוע, פחות או יותר, נתבשרנו על הישג נוסף בתחום החתירה ללגיטימציה. במטרה להוכיח לעולם כולו שהאספרנטו היא שפה חיה, ובעיקר בועטת, ערכה אגודת האספרנטיסטים הצעירים של נורבגיה תחרות כלל־עולמית לחיבור קללות חדשות. "הארגון", הם כותבים, "ביקש להוכיח כי חרף הדעות הקדומות נגד אספרנטו, השפה יכולה להביע גסויות". זאת, יש להניח, ברוח הכתוב בהמנון האספרנטו: "תחושה חדשה הגיעה לעולם, מבטיחה הרמוניה קדושה לעולם הנלחם־תמיד", וכן "חומות בנות אלפי שנים ניצבות בעוצמה בין עמים, אבל המכשולים ינופצו באמצעות אהבה קדושה".

השבוע, על כל פנים, פורסמו התוצאות. כמה עשרות ניבולי־פה, וגם אתר־מרשתת אחד שמייצר כאלה באופן אבטומטי, הוגשו לתחרות, ומתוכם השתדל חבר השופטים לבחור את "הקולע, הפוגע, הוולגרי והמקורי". לאחר ניפוי כמה הצעות והתכתבות־דואל ארוכה ומפרכת – שעיקרה, יש לנחש, הלצות על חשבון ההולנדי שניסה את מזלו עם "לעזאזל" – הכתירו השופטים את המנצחת, ליידי קרואטית בשם אטל זבדלב. ההצעה שהקנתה לה את המקום הראשון היתה, ואני רציני וביוגרפי, "fiku fratinon de erinaco", או, בתרגום חופשי, "לך תדפוק אחות של קיפוד". מדובר, זאת יש לדעת, במנהג מקובל באיזורים אלה של העולם.

barkley.jpg
קולע, פוגע, וולגרי ומקורי (אילוסטרציה)

המחשבה הראשונה שחלפה בראשי למקרא הידיעה היתה, כמובן, התמיהה, מדוע חיוניותה של האספרנטו מוכחת באמצעות חיבור נאצות דווקא, ולא שירה פוליטית או סיפורים קצרים. קושיה זו נפתרה מהר מאד, כשנזכרתי בדברי המדריך על הדבר המשונה ביותר ביקום:

Meanwhile, the poor Babel fish, by effectively removing all barriers to communication between different races and cultures, has caused more and bloodier wars than anything else in the history of creation.

כך התפנה לי מקום לשאלה החשובה באמת: לשם מה טרחה העלמה הקרואטית לציין שמדובר באחותו של קיפוד? בפעם האחרונה שבה בדקתי – ביושר עלי לומר שזה מעולם לא קרה – מי שדופק אחות של קיפוד, בעצם דופק קיפוד. (וחבר של קיפוד, וחברה של חבר של קיפוד וגו'.) מדוע, אפוא, לא להסתפק באיחול "fiku erinacon", "לך תדפוק קיפוד", או, עבור הציבור שומר המסורת, "fiku erinacinon", "לך תדפוק קיפודה"?

הניחוש שלי – ושלכם טוב באותה מידה – הוא שגרסא כזו היתה קצרה מדי. כשראובן מקלל את שמעון, הוא יבקש להוכיח את עליונותו עליו: לרוב יעשה זאת באמצעות ייחוס תכונות שליליות למושא דבריו ("ימניאק"), אבל לא אחת יתבל את העלבון בשטף מילולי, שידגים את כישוריו הורבאליים העדיפים ("ימניאק בנזונה"). כפי שאפשר להסיק גם מזהות הזוכים במקומות השני והשלישי – חמש ושמונה מלים בהתאמה – עלבון מוצלח הוא, בדרך כלל, גם עלבון ארוך, שמוכיח שהמגדף איננו סתם ארכי־פרחי, אלא אדם משכיל ומלומד, שיש לייחס לדבריו משקל רב.

gadi.jpg
חבר של קיפוד (אילוסטרציה)

נחיתותן הלשונית של הסלמנדרות, מכל מקום – ועלי לציין שמדובר כאן בספוילר למי שטרם קרא את הספר – לא מנעה מהן לכבוש, בסופו של מעשה, את כדור הארץ כולו. אבל, לו אני אדם בשעות הדמדומים של המין האנושי, וצבא מאיים של סלמנדרות מתקדם לעברי באיטיות – "סלמנדרות", הייתי צועק, "לכו תדפקו אחות של קיפוד!".

ונראה לי שהייתי שואב מהאקט האחרון הזה איזו נחמה.



תשובה רעועה.

10 04 2008

ובכן.

בעוד מעט פחות מחדשיים, כידוע לכם, צפוי "דרך ארץ" לחגוג חצי עשור לפוסט הראשון שלו. חמש שנים הן פז"ם מרשתתי שאין להקל בו ראש; האכסניה הנוכחית שלנו, למשל, ותיקה הרבה פחות, אם כי לזכותה ייאמר שבמספר הקריסות היא כבר מובילה בהפרש ניכר. חישוב מהיר ילמד שביתו המקורי של הבלוג, שננטש לפני שנה בדיוק בערך, היה בשכונה אחרת; ואמנם כן.

לא קשה למנות יתרונות של "בלוגלי" לעומת "ישראבלוג". רוב הפוסטים שקראתם כאן בשנה האחרונה נכתבו בקמינו; אילו נסיתי לבצע תעלול כזה בישרא, סביר להניח שכולם היו מיושרים לתחתית צד שמאל, מופיעים בגופן "נרקיסים" ומשוללי כל מעברי שורה. (אני מגזים, כמובן; ישראבלוג לא מכיר בקיומו של "נרקיסים".) לכך נוספות המעלות הברורות מאליהן הנלוות לשימוש במערכת וורטפרס. יתרונו הגדול של ישראבלוג, לעומת זאת, הוא בקהילתיות שלו; שעה שבבלוגלי אין לי שום דרך למצוא כותבים שאינם מוכרים לי מראש – לא המלצות עורכים, לא רשימת פוסטים מרובי־תגובות, לא אלגוריתם להפיכת עופרת לזהב ולמניין בלוגרים פעילים – מלא עמוד הבית של ישראבלוג הפניות, מיונים, קישורים וקטגוריות, שכולם כאחד מקלים על הגולש האקראי למצוא את הבלוגים הטובים והמצליחים ביותר המוקדשים לטוקיו הוטל.

לתפוז, דרך אגב, אין יתרונות בכלל.

אחד הכלים הנאים שנוספו לישראבלוג, על כל פנים, הוא "הנושא החם". עבור מי מכם שאינו מצוי ברזי הבלוגספירה העברית, אבאר כי מדי יומיים-שלושה מוזמנים כל בלוגרי ישרא להתבטא בנושא כלשהו, ורשימותיהם הרבות מאוגדות לצרור קישורים ארוך אחד שבו מעיינים מעטים, אם בכלל. גם עבדכם הנאמן הופיע שם, לא פעם וכן פעמיים.

לא מזמן – במונחים של הבלוג הזה; שכן ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ואילו דרך ארץ קדמה לתורה, לפיכך אין אנו מחויבים כאן בכרונולוגיה הרגילה של העולם – נבחר הנושא החם "שש מלים". הבלוגר המתקרא אכילס הציב אתגר לשוכני ישרא, לכתוב בחצי תריסר מלים בלבד את סיפור חייהם – עורך הפינה טליק חידד והוסיף שעליהם לנסח משפט שלם, ולא אוסף של שש מלים בודדות; על ההבדל בין שני אלה, אולי פעם, בפוסט אחר – רעיון נאה שאותו אימץ מכתבה שקרא בעתון "עתות קרית מלאכי". ההענות היתה רבה: ארכיב "שש מלים" ארוך כפליים מזה של הנושא החם פחות "תלמידים לא נוסעים לפולין", ופי ששה־עשר מזה של הנושא הצונן עד כדי ארקטיות "המחאה נגד המשחקים האולימפיים". אתם מוזמנים לבקר ולהתרשם.

שש מלים
שש מלים

שש מלים, אפוא, לא יותר. ללא קשר לאורך החיים, על הפוסט להיות קצר. תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים.

תיאור מדויק ומלא בן שש תיבות אפשר לנסח בקלות: "התחלה, סוף, וכל מה שקרה בדרך"; אבל תיאור כזה הוא אינפורמטיבי בערך כמו הטענה שהאיליאדה היא "שירי", "מכניע־הסוסים" וכל המלים שבאמצע, וממעיט בערך תוכן היצירה בדיוק באותו אופן. אני לא במצב־רוח ניהיליסטי בעשור הנוכחי. מטרת המשימה היא קיפול אמירה משמעותית לשש מלים, התגברות על המחסום הנוקשה המכתיב מחיר ולא ערך, כותרת ולא תוכן, מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך זה שאמור להיות אתה; ואמירה דוגמת "הכל הבל ורעות רוח", יסלח לי קהלת בן דוד מלך בירושלים, משמעותית ממש כמו סברת המיתרים: טוב, בסדר, אבל מה הלאה.

כאן אנחנו מגיעים לעניין. במסגרת הפרויקט נכתבו לא מעט משפטים מוצלחים; ברוחו, הנה ששה מאלה שאהבתי יותר. מכל אחד מהם אני יכול להוציא אמירה משמעותית, בהיקף רחב יותר או פחות. אבל מה שרואה אני ב"לכל אחד מגיע סיפור לפני השינה" של נעם רותם, או ב"I'm too terrified to be scared" של בנג'מין פרנקלין פירס – בגרסאותיהם הנוכחיות, נטולות־הקונטקסט – תלוי בי, הרבה יותר מאשר בהם. זו עבודה פסיבית. אני יכול להתרשם הרבה, להוציא עולם ומלואו, מתוך "משורר הדלות והעצב הייתי, חשבתי להיות"; אבל להיפך, להכניס עולם ומלואו לתוך שש מלים, זה כבר משהו אחר לגמרי.

וזו עוד אחת מהסיבות שבגינן איני יכול ליחס לעצמי את התואר "משורר" – הגם שבעתון כתבו פעם אחרת – ולערן בר־גיל, למשל, דווקא יכול.

(כאן היה פעם קישור לשיר של "אחד חלקי אחד", אבל הקישור הזה מת.)

(הפואנטה היא, כמובן, שלא ברור לי איך להפוך את כל תחושות חצי־העשור שלי לחגיגה ממשית – חשבתי בהתחלה ליצור אווירה, אבל הרעיון הזה כבר תפוס. אם יש לכם רעיון מוצלח לציון חמש שנים – לא משהו מופרך כמו, למשל, לכתוב בתדירות גבוהה יותר – אתם מוזמנים להציע, בשש מלים או יותר.)



ויש אותי, והחיים הנהדרים שלי.

30 01 2008

ובכן.

אתן לכם שלושה ניחושים לגלות מי הלך עכשיו בשלג ובברד לאוניברסיטה רק כדי למצוא אותה נעולה ולשוב על עקבותיו, אבל אם תצטרכו את כולם אתם כנראה טמבלים ממש כמוהו.

רשמים:

א. זה היה הבוקר הכי טוב ever!
ב. הקור לא באמת מפריע. הבעיה האמיתית היא הרוחות: הן מרעישות כל־כך שאי־אפשר לשמוע באזניות שום דבר. מצד שני, על הבעיה הזאת ניתן להתגבר אם שרים בקולי־קולות עם הנגן. (את המשפט שבכותרת, אגב.)
ג. אפשר, כמסתבר, להקליד גם בלי תחושה באצבעות.

בוקר טוב.



על המיות לבו של האורז המבושל.

24 01 2008

ובכן.

אצלנו בבית, כיאה לבית של דור שני-שלישי אתם־יודעים־למה, לא זורקים אוכל. זו תכונה משותפת לבתים רבים, כמובן, אלא שאצלנו לא רק אוכל חסין מהשלכה, אלא גם מה שהיה כזה בעברו, מה שיש לו פוטנציאל להיות לכזה בעתיד, וגם רבים מהאובייקטים שמזכירים מוצרי מזון בצורתם הכללית, כמו למשל שניצל תירס. לחם קשיח קולים לטוסטים, אף פרי לא הגיע מעולם למצב רקבון מתקדם מכדי שנוכל להתקין ממנו קומפוט, ובמקרים קיצוניים במיוחד שמחים חתולי הגינה שלנו להושיט יד – כלומר, כף – לעזרה בכילוי שאריות העוף־בגריל.

מכל זה אתם יכולים ללמוד שלא פעם נמצאים אצלנו מוצרי מזון ססגוניים, מה שאולי נעים לעין, אבל לא לגמרי לקיבה; ואם לשפוט לפי הדלדול באוכלוסיית דיירי המשנה שלנו, יש לרתיעה הטבעית מן המאכלים האלה על מה להתבסס. על כן שמחתי מאד לגלות את הרשימה הזאת בבלוג של אברי.ג בקהוות המדגש, רשימה שבה מוצגת שיטה חדשנית לשמירה על טריותו של אורז מבושל לאורך זמן. כדבריו:

"כבר עשרה ימים עומד במטבחי אורז בשתי צנצנות. אם היתה מצלמה נסתרת במטבחי, בוודאי כבר הייתי מאושפז. פעמיים ביום מגדף את האורז הרע (בלי שהטוב שומע) בקללות איומות, כולל הורים, ופעמיים ביום שר לאורז הטוב שירים נחמדים העוסקים באיזה אורז נהדר הוא. התוצאות חד משמעיות: האורז המבורך נשאר כמעט לבן לגמרי, האורז המקולל הולך ונרקב לנגד עיני, כל מיני פטריות צצות בו ועובשים מסוגים שונים וצבעים מעניינים".

טוב, התחרפנותו המדומה או האמיתית של יקיר הבלוג אברי.ג היא עניין ידוע ברבים, שאף הוא בעצמו התייחס אליו בבדיחות הדעת לא פעם ולא פעמיים. ואני, כידוע לכם, עוד באירופה הייתי סקפטי. ובכל זאת, תוכלו להבין את העניין הרב שעוררה בי הרשימה שכתב, ואת הדחף לבחון האם יש דברים בגו. חיש־קל בישלתי לי סיר אורז. בהעדר די מזוודות – שהיו הבחירה הראשונה שלי עבור הניסוי, כדי שאוכל לכנות את הנבדקים "אורזי מזוודות" – ארגנתי כמה צנצנות זכוכית. "כמה" כתבתי ולא "שתיים", שכן קשת הרגשות האנושיים מורכבת הרבה יותר מסתם פלוס ומינוס.


לא בתמונה: קונדוליסה רייס

בכל אחת מהצנצנות אורז בעל אישיות מיוחדת, וגם כינוי תואם, ממש כמו בלהקה הבריטית "נערות התבלין". מימין למעלה בתצלום תמצאו את שאנטי־רייס, ששלוות הנפש שלו הפכה לשם דבר בין צנצנות האורז. אותו הרגעתי מדי יום ביומו בהבטחות "יהיה בסדר" ובשירים של איה כורם. (זה, כמובן, שקר; יש גבול למה שאני מוכן לעשות למען המחקר הזה, והאזנה לאיה כורם חוצה אותו, ואז שבה על עקבותיה רק כדי שתוכל לחצות אותו שוב.) לידו עומד אושר־רייס, ששמע מפי רק תשבחות, קילוסים ודברי חלקות למיניהם, ובעיקר הבין שהוא אורז נעלה ומשובח מאין כמוהו. למטה משמאל נמצא קין־רייס, שאותו הקפדתי לשאול בתוכחה למה הוא לא יכול להיות יותר כמו אושר־רייס, ולצדו אפס־רייס הלא־יוצלח והעלוב, וגלן־רייס, שהיה יכול להוציא מעצמו הרבה יותר אלמלא היה עצל להכעיס.

כיוון שבניסוי מדעי עסקינן, היה צורך גם בקבוצת ביקורת:


מאד מעניין מה שאמרת. תודה.

שמו, כמובן, אייזק־רייס, והוא לא שמע ממני מלה במשך כל תקופת הניסוי.

חודש תמים עמדו הצנצנות במקומן ושמעו – כל אחת לפי ייעודה – דברי הלל וגנאי, שבח ונאצה. באלה לא חדלתי מהטל דופי ולאלה החמאתי ככל יכלתי, לאלה הבעתי את הערכתי המופלגת ובאחרות דיברתי סרה. כמובן, פה ושם הרגשתי מעט טפשי להביע רגשות כלפי אורז מבושל, אולם עתיד המחקר המדעי העולמי עמד לנגד עיני ודרבן אותי להמשיך. לא יגעתי לרגע במסעי לבירור האמת, מתוך ידיעה שרבים אחרי יהיו אסירי־תודה על הנתונים החד־משמעיים, שחשיבותם לעתיד האנושות בכלל ולאנשי הניו־אייג' בפרט אינה מוטלת בספק.

את כל זה כתבתי, כפי שאתם מתארים לעצמכם, רק כדי לדחות מעט את ההכרזה שכלום לא קרה. האורז היה אדיש לחלוטין לגל המלים ששפכתי עליו, ורובו המכריע נשאר לבן כמו תחת של דב קוטב, סליחה על הצרפתית ועל חוסר הדיוק הזואולוגי. סימני השחיקה הקלים והמעטים שהופיעו לא העדיפו שום צנצנת באופן מובהק, והתפזרו באופן פחות או יותר שווה בין כולן. כאן אפשר לראות תמונות "לפני" ו"אחרי חודש"; גם היום, אחרי חודש וחצי בערך, מצב האורז בכל הצנצנות דומה מאד. (והאורז במצב הטוב ביותר, אולי תתפלאו לדעת, הוא דווקא המסומן "עברה וזעם".)

מה אנו למדים מכל זה? ראשית, מותר להגיד שמוטב להיות נחמד גם בלי להדרש להוכחות מתוך צנצנות אורז – ומי שצריך הוכחות כאלה, עלול לגלות שלעתים הן פועלות דווקא בניגוד למתוכנן. ושנית, אם אתה כבר יוצא אל העולם הלא לגמרי מסביר פנים, מוטב שתהיה בתוך צנצנת אטומה מספיק.

ועכשיו, מישהו מכיר מתכון טוב לריזוטו?